בת חנה-אלטה (לבית לוין) ושמואל-לייבה. נולדה בי"ז באלול תרע"ו (15.9.1916) בפולין, בעיר אוגוסטוב. אחות לצבי-הירש, פריידלה, אליעזר ומרה.

בלה גדלה והתחנכה בפולין, במשפחה ציונית ופעילה למען ארץ ישראל. כשבגרה, היא הייתה ראש סניף בית"ר בעירה ואחיה צבי-הירש היה פעיל בקרן הקיימת לישראל וראש תנועת "החלוץ".

בקיץ 1939 עלתה לארץ ישראל באוניית בית"ר "פאריטה" (עליית אף על פי). ב-22.8.1939, אחרי כשישה שבועות בים תפסו הבריטים את האונייה סמוך לחופי תל אביב ועצרו את 800 המעפילים. כעבור כעשרה ימים הם שוחררו והורשו להישאר כאן.

בלה בחרה לגור בירושלים, וכעבור זמן קצר החלה ללמוד באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים מתמטיקה ומדעי הרוח. בין מוריה היה פרופ' מרטין בובר, אשר גם הנחה את עבודת הגמר שלה שאותה הגישה מעט לפני נפילתה: "אחוות עמים כבעיה סוציאלית אצל ישעיהו הנביא".

לפרנסתה עבדה כספרנית באוניברסיטה. כן היא הצטרפה למחתרת האצ"ל בעיר.

בספטמבר 1939, זמן קצר אחרי שבלה הגיעה לארץ, החלה מלחמת העולם השנייה בפלישת גרמניה לפולין. במהלך המלחמה הושמדה בשואה כמעט כל יהדות פולין.

כבר ב-1941 הבינה בלה שמשפחתה נאלצה לעזוב את ביתה, וחששה לגרוע מכול. בהמשך התברר שאחיה צבי הוגלה לסיביר ומת שם וכל יתר בני משפחתה - הוריה, אחיה ועוד רבים מהמשפחה המורחבת - נרצחו באושוויץ.

במכתבים שכתבה לבני משפחתה המעטים, אשר הצליחו להגר טרם המלחמה לארצות הברית, ניכר כי הבינה היטב שהינה שריד אחרון. עם זאת לא העלתה על דעתה שלא לקחת חלק בתקומת עם ישראל בארצו. במכתב מחודש מאי 1947 כתבה: "המצב בארץ מתוח, ובפרט בירושלים. כאן בערבים הכול מת. אין יוצאים לרחוב מאוחר, אפילו כשאין כאן עוצר. היו מקרים בהם סתם ירו ביהודים והודיעו שנורו בזמן שברחו, בדיוק כפי שהנאצים של היטלר היו מודיעים. בכלל, כל השיטות שלהם נגד היישוב דומות בדיוק לאלה של הנאצים... עד מתי? היישוב סובל הכול, אבל הם לא ישברו אותנו. הם ישברו קודם את ראשיהם הם".

בכ"ט בנובמבר 1947 הוחלט באו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית, ולמחרת החלה מלחמת העצמאות. מאותו יום החלו ערבים לירות לעבר כלי רכב שנסעו לבית חולים "הדסה" בהר הצופים, שהיה מובלעת יהודית בלב התיישבות ערבית. הסטודנטים באוניברסיטה, בהם בלה, נדרשו לקחת חלק בליווי השיירות אל בית החולים והאוניברסיטה, ולשם כך גויסו ל"הגנה".

ביום רביעי 31.12.1947 נפגעה בלה בירי מן המארב באזור שיח ג'ראח, כשליוותה אוטובוסים שעלו מכיוון העיר לאוניברסיטה בהר הצופים. היא נפצעה באורח אנוש ונפטרה כעבור זמן קצר.

בלה פפירוביץ, נצר אחרון למשפחתה, נפלה ביום י"ח בטבת תש"ח (31.12.1947). בת שלושים ואחת בנופלה. הובאה למנוחות בבית העלמין בהר הזיתים, ירושלים. הותירה ארוס – אריה.

בלה מונצחת באנדרטה באוניברסיטה העברית בגבעת רם, ירושלים.