בן אדלה ולאון אריה. נולד ביום כ"ז באייר תר"צ (25.5.1930) בעיר ברודי שבפולין.

שלמה גדל והתחנך בפולין. נער חכם ואינטליגנטי, חרוץ ובעל ידיים טובות.

בהיותו בן כתשע שנים החלה מלחמת העולם השנייה, כשגרמניה פלשה לפולין. במהלך המלחמה איבד את כל בני משפחתו בשואת יהודי אירופה, רק הוא שרד.

בתום המלחמה הגיע עם ניצולים יהודים נוספים לכיוון איטליה, שם התרכזו ארגוני העזרה היהודיים וחיילי הבריגדה היהודית שסיפקו סיוע והכוונה למטרת עלייה לארץ ישראל. שלמה הצטרף לקבוצת ילדים יהודים בבית ששימש מעון נופש לנוער פאשיסטי בעיר סלבינו שבהרי האלפים, שנקראה לימים – "ילדי סלבינו", שם עברו שיקום פיזי ונפשי מתלאות אותן חוו בתקופת השואה ואובדן בני משפחתם. הילדים למדו לימודים כלליים, לימודי השפה העברית ולימודי מלאכות שונות כגון, מסגרות, נגרות ותפירה והכל תוך שימת דגש על ציונות ואהבת הארץ. כן, חוו חיי חברה פעילים - שירה, ריקודים, התעמלות, שמעו סיפורים וחגגו יחד שבתות וחגים כשהם מייחלים ליום שבו יעלו ארצה.

השחקן שמואל שילה הנמנה על "ילדי סלבינו", סיפר, בנאומו בעצרת הממלכתית של יום הזיכרון השואה ב"יד ושם" בשנת 2008: "נשלחנו אל בית עליית הנוער בעיירה סלבינו. לשם קיבצו ילדים מגיל ארבע ועד שש-עשרה... הגענו לשם נערים רציניים. מבוגרים הרבה מעל גילנו. לאחר חודש שיחקנו כדורגל וחיזרנו אחרי הבנות. בבית הזה עבדנו, למדנו והתכוננו לעלייה. הגדולים טיפלו בקטנים ועשו כל מלאכה. קיימנו קבלות שבת וחגגנו את החגים. ידענו שיום אחד נעלה לארץ ישראל אבל לא רצינו לעלות כיתומים נצרכים. עז היה רצוננו לתת ולא לקחת. שאלנו את המדריכים: מה הדבר החשוב ביותר בשביל ארץ ישראל? תשובתם הייתה - להקים יישובים בנגב, בגליל".

בפברואר 1947 העפיל שלמה לארץ בספינה "חיים ארלוזורוב". האונייה יצאה משבדיה ביום 1 בינואר 1947 כשעל סיפונה למעלה משש-מאות מעפילים. בהגיעה לנמל לה הבר בצרפת עלו עליה עוד מאות מעפילים. תנאי מזג האוויר הקשים אילצו את הספינה לנדוד בים התיכון בין נמלי אלג'יר וטוניס, עד הגיעה לנקודת איסוף נוספת בנמל מטפונטו שבאיטליה, שם עלו על הספינה מעפילים נוספים, ובהם "ילדי סלבינו". משם המשיכה "חיים ארלוזורוב" בדרכה לחופי הארץ, כשיעד ההורדה היה ניצנים. אולם משחתות בריטיות שעטו עליה גרמו לשינוי בתוכנית, והאונייה פנתה לחיפה. הבריטים עלו על האונייה, ובקרב קשה שהתנהל על הסיפון נפלו קורבנות משני הצדדים. בסיומו נעצרו למעלה מאלף ושלוש-מאות מעפילים, בהם שלמה, ושולחו למחנה המגורשים בקפריסין.

לאחר המעצר בקפריסין, בספטמבר 1947 הגיע ארצה והצטרף לקבוצת הכשרה של עליית הנוער בכפר רופין בעמק שאן ביחד עם חבריו מקבוצת "סלבינו". הודות לחריצותו ולידיו טובות עבד בעבודות חקלאות ובנייה.

בתחילת 1948, ימי מלחמת העצמאות, עזב את ההכשרה והתגייס לחטיבת "גולני" שלחמה בצפון הארץ.

על הקליטה בארץ וימי המלחמה סיפר השחקן שמואל שילה: "לאחר תלאות על הים, באוניות המעפילים ומעצר בקפריסין, באנו אל הארץ. התקבלנו לעליית הנוער בקיבוצים: חניתה, משמר השרון, כפר רופין ועוד... הייתה זו בשבילנו השנה הכי מאושרת בארץ. נועדנו לשהות שם שנתיים אך פרצו קרבות בארץ. יום-יום התפרסמו בעיתונים שמות הנופלים - ואנחנו? יושבים ולומדים? לא עזרו השכנועים של המדריכים, הפסקנו הלימודים ויחד עם בני הקיבוץ התגייסנו לפלמ"ח. ילדי "סלבינו" השתתפו בכל החזיתות... השיר 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה' אינו רק שיר - זו תמצית חיינו, אמת צרופה".

באחד מקרבות החטיבה באזור ג'נין במאי 1948 נפצע שלמה קשה בראשו. הוא נותר פצוע בשדה הקרב שעות ארוכות בשל הקשיים לחלצו תחת אש. לאחר שפונה לקבלת טיפול, עבר סדרה של ניתוחים וטיפולים רפואיים. הוא שוחרר מבית החולים בחלוף מספר חודשי אשפוז כשהוא סובל מפגיעות גופניות, פגיעות ראש ומאובדן זיכרון.

עם שחרורו, הצטרף לחבריו מגרעין "סלבינו" שהיו ממקימי קיבוץ צאלים בנגב המערבי.

טוראי שלמה קרמפף נפל בעת מילוי תפקידו ביום א' בניסן תש"ט (31.3.1949). בן שמונה עשרה שנים וחצי בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בצאלים.

הוא מונצח באנדרטת "יד לנופלים" לבני התנועה הקיבוצית ביערות מנשה (משמר העמק).