בן מינה (לבית איטר) ועמנואל. נולד ביום א' באלול תש"ה (10.8.1945) בתל אביב. ילד שני במשפחה, אח לשושנה, הדסה ויהודה.

עמינדב גדל בתל אביב, למד בבית הספר היסודי "בלפור", מחזור ל"א. הוריו הקפידו תמיד לקרוא לו בשמו המלא, וכשהצטרף לתנועת הצופים נקרא בפי חבריו – עמי. הוא פעל כחניך בשבט "קהילה" בתל אביב, אהב במיוחד את מחנות הקיץ – הג'מבורי, שם השתתף בהכנת מתקנים מסנאדות (עמודי עץ) וחבלים ותרם רבות הודות לשליטתו בכל סוגי קשרי החבל הצופיים. כבן של רב חובל בילה רבות בסירות של צופי-ים שליד הירקון. מאביו למד לסרוג רשתות דיג, והידע שימש אותו גם לסריגת ערסלים מחבל. שחה היטב, והשתתף במהלך השנים בתחרויות ובמשחים שונים בים.

עמינדב גדל בבית ציוני, למשפחה שעלתה מביילרוסיה בשנת 1923 והייתה כולה סמל להתנדבות למען הזולת, ומורשת המשפחה השפיעה רבות על ערכיו ועל האדם הבוגר שגדל להיות. בין שלל פעולותיהם - סבתו הקימה וניהלה את בית החולים לחולי רוח בפרדס כץ וכן הקימה וניהלה פנימייה חקלאית לילדים עזובים באבן יהודה בשנת 1938. אימו ודודיו היו חברי מחתרת לפני קום מדינת ישראל. אחיותיו שושנה והדסה היו נשות חסד, כתובת לכל נזקק ועזרו בתבונה ובלב שלם לכל פונה.

בתום לימודי היסוד המשיך לתיכון בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב, ובכיתה י"א עבר לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. משם עבר לקיבוץ תל קציר בצפון, שבו עבד בחריש ובפלחה עד גיוסו לנח"ל כחבר גרעין "קציר" של הצופים.

באותה עת היו מדי פעם אירועי ירי בין צה"ל לסורים, הגבול עבר מעט ממזרח לכנרת והם ניסו להטות את הירדן. לעיתים נשלח טרקטוריסט מתל קציר לחרוש את חלקות המריבה שליד הגבול, ופעם נקלע עמינדב לאירוע ירי כשנהג בטרקטור אך לא נפגע.

ב-1963 התגייס לצה"ל, לנח"ל. שובץ לגדוד 50 בחטיבת הצנחנים, נשלח לקורס חובשים קרביים וסיימו בהצלחה. במהלך שירותו הוכתר כחייל מצטיין. הפרס שקיבל היה הזכות לעבוד חודש ימים בחפירות במצדה בראשות פרופ' יגאל ידין. הוא עבד שם עם הארכאולוג שמריה גוטמן, נהנה מהחוויה והשתתף בחשיפת בית הכנסת העתיק.

כחצי שנה לפני תום שירותו הצבאי נפגע, בצניחה השלוש-עשרה שלו. הרוח החזקה הסיטה את הצנחנים מאזור חולי לאזור סלעי. עקב הרוח הסתבך המצנח שלו ב"שק רגל" שהיה קשור לרגלו, כמו אצל כל חובש מוצנח, והכיל את נשקו ואת כל הציוד הרפואי. הוא הספיק לפתוח את המצנח הרזרבי, אבל נפל כשגבו על סלע ונפצע קשה.

עמינדב טופל בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, משהחלים שב ליחידה.

זמן קצר אחרי שחרורו מצה"ל החלה מלחמת ששת הימים (יוני 1967). הוא לא גויס בצו שמונה אך התנדב, ונלחם בירושלים עם הצנחנים. לקראת סוף המלחמה נשלח עם חבריו לרמת הגולן.

ביום 17.8.1967 נשא לאישה את בנימינה (בינה) לבית תג'ר, אותה הכיר כשלמדו יחד בגימנסיה "הרצליה", בשנת 1959. "אני ישבתי בספסל השני, כי הייתי קטנה וממושקפת" סיפרה בינה, "ואותו הושיבו בספסל הראשון, כי היה שובב והמורים רצו להשגיח עליו. עמי 'שם עלי עין' כבר אז, בגיל ארבע-עשרה, וישב עם הגב למורה, כשפניו אלי... רק בהיותנו בני שבע-עשרה, כשעמי הפסיק את לימודיו והצטרף לקיבוץ תל קציר, התחלנו להתכתב ואחר כך נעשינו חברים".

לבני הזוג נולדו בת ובן – אפרת ודרור. עמינדב החל לעבוד בחברת "תדיראן" בתפקידי מינהלה, בתחומי רכב וביטחון.

ב-1973, כשבועיים לפני מלחמת יום הכיפורים, נקרא למילואים במוצב המזח לגדת תעלת סואץ אך ביקש להעבירו ליחידה קרובה יותר עקב הולדת בנו, והוצב כחובש באילת. ב-6.10.1973 החלה המלחמה, יחידתו הייתה למרכז מיון והוא טיפל בפצועים רבים שהובאו מסיני.

במסגרת עבודתו היה אחראי על הנשק ב"תדיראן", צייד בנשק טכנאים שנסעו לשומרון ולעזה ואימן אותם בירי. עד מהרה נתגלה כישרונו כצלף, הוא התנדב למשמר האזרחי וצורף לכיתת הצלפים של גוש דן. כאחראי מינהלה ארגן במפעל אירועים שונים, בין היתר ארגן את קבוצת הצועדים בצעדת ירושלים באוקטובר 1976 וצעד בגאון עם הדגל בראש הקבוצה.

בדצמבר 1976 שירת במילואים בנחל פארן שבגבול ירדן. אף שסבל קשות מהשברים בגבו בגלל קפיצות רכב הסיור לא ביקש שחרור, ביודעו על המחסור בחובשים. לקראת סיום השירות עלה הזחל"ם שבו נסע על מוקש, והוא נפצע קשה.

עמינדב טופל בבאר שבע, באותה מחלקה בה טופל בפציעתו הקודמת. רגלו נקטעה, ורגלו השנייה נותחה והושמה בגבס.

מבאר שבע הועבר אחרי ארבעה חודשים לשיקום בתל השומר, כשמשפחתו לצידו כל העת. אחרי שיקום ארוך שב לחייו ולעבודתו. כן הצטרף ל"בית הלוחם" בתל אביב, שיחק כדורסל בכיסאות גלגלים, ושמח בחלקו.

הודות לשיקומו המוצלח נקרא מדי פעם לדבר עם פצוע בבית החולים "סורוקה" ולהדגים איך החיים נמשכים עם פרוטזה. בשנים הבאות היה למעין עובד סוציאלי - עזר לנכים רבים בפנייה לגופים השונים, ניסח בקשות למענקים ולהלוואות ועוד. הכול עשה בחפץ לב וכמובן מאליו, וזכה להוקרת רבים. עזר גם לעובדים ב"תדיראן" שלא שפר עליהם מזלם, תרם והתרים והִרבה במתן בסתר.

זמן מה אחרי שנפצע עברה המשפחה לבית נגיש, שעמינדב בנה על אדמה שסבו רכש באבן יהודה עם ייסוד המושבה, בשנת 1932, ואביו נטע במקום פרדס בשנות החמישים של המאה העשרים. הוא עצמו ניהל את כל הבנייה שארכה עשרה חודשים, כן עשה את כל עבודות הגינון.

עמינדב היה אדם אופטימי, מלא נדיבות וטוב לב. התגבר על כל הקשיים בעזרת ההומור, השנינות ומצב רוחו הטוב, לא נתן ליאוש להשתלט עליו. תמיד כשנשאל איך הוא מרגיש ענה: 'נהדר!' אפילו אם הרגיש רע.

מנערותו אהב לטייל בארץ, בטיולים של הצופים ושל הגימנסיה, ולאחר פציעותיו, כשכבר לא יכול היה לצעוד ולטפס, הצטרף עם בנו לחוג טיולי ג'יפים בבית הלוחם. בטיולים נוצר הווי מיוחד של המשפחות, הם אף הגיעו לפטרה שבירדן. כן נהג לטייל בעולם. בכל מקום התמצא בקלות, סיפרו אוהביו, נראה שניחן בחוש ניווט פנימי שאותו ירש מאביו. כך טייל באיטליה, ספרד, ארצות הברית ועוד.

בינואר 2013 אושפז בבית החולים "מאיר" בכפר סבא, עקב קריסת מערכות כתוצאה מהפציעה, ואחרי שבועיים נפטר.

עמינדב כהנוביץ נפטר ביום ג' בשבט תשע"ג (13.1.2013). בן שישים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין באבן יהודה. הותיר אישה, בת ובן, ושלושה נכדים.