בן דבורה (וירה) ויעקב. נולד ביום ו' בסיוון תרס"ד (20.5.1904) בעיר קובנה, ליטא, שהייתה נתונה אז בשלטון רוסי.

עשר שנים גדל מאיר בליטא ואז עבר עם משפחתו לפרסבורג, שם החל את לימודיו. בשנת 1920 חזרה המשפחה לקובנה ובה הוא סיים את הגימנסיה העברית הראשונה ונבחן בחינות בגרות חיצוניות. בהמשך רכש את השכלתו האוניברסיטאית כמהנדס בליטא וברוסיה.

מאיר שירת בצבא הליטאי וגילה כישרון רב כחייל וכקלע מצוין. היה חבר ב"אגודת הקלעים", זכה בה בפרסים רבים ובמסגרתה השתתף בכיבוש ממל.

מאיר היה חבר פעיל באגודת "מכבי", ומן המעטים שעזבו את ליטא ועלו ארצה כחלוצים. בתאריך 6.5.1925 עלה לארץ, לא נמצאה לו תעסוקה כמהנדס והוא מצא עבודה כפועל חקלאי אצל איכר בראש פינה. במהלך עבודתו חלה בקדחת, ולאחר מספר התקפות חוזרות קיבל את הוראת הרופא לעזוב את אזור הצפון.

ב-17.11.1926 החל את לימודיו בבית הספר לשוטרים שהקימו הבריטים במגרש הרוסים בירושלים. סיים אותם בהצלחה ב-1.5.1927 והוצב כשוטר במשטרת חיפה. באותה תקופה התנדב ל"הגנה" והתקבל ע"י יעקב פת, שהיה מפקד הארגון באזור באותה העת.

במאורעות 1929 הוצב מאיר כמאבטח לשיירה שעלתה לשכונת נווה שאנן. בעת מעבר השיירה בשכונת חליסה היא נרגמה באבנים והוא פתח באש לעבר הערבים. השיירה נחלצה, אולם עם שובו לבסיס התבשר שהוגש נגדו כתב אישום על הריגה. הוא הושעה מתפקידו, אולם בהגנת עורך הדין קייזרמן זוכה, אך נדרש לעזוב את מחוז הצפון של המשטרה.

בינואר 1930 התנדב לשירות האלחוט של משטרת פלשתינה. הוא שירת בדרום הארץ בתחנות: כורנוב (ממשית), ראש זוהר, באר שבע ואום רשרש (אילת).

בשנת 1934, עם הקמת מפעל האשלג בסדום, הוצעה למאיר עבודה שם והוא עבד במקום כשנה. בשנת 1935 הוחל בהקמת תחנת הכוח במושבה הגרמנית בירושלים והוא החל לעבוד שם. במקביל, במסגרת שירותו ב"הגנה" הוצב כמפקד שכונת ימין משה בירושלים במאורעות 1936 – 1939.

בתקופה זו התחתן עם לנה ונולד בנו, יעקב.

בשנת 1940, ימי מלחמת העולם השנייה, נענה מאיר לקריאת המוסדות והתנדב לצבא הבריטי. בשל מקצועו הוא הוצב בחיל ההנדסה המלכותי ובשנת 1941, עם הסמכתו כקצין, הוצב בסוריה, במסגרת הקמת קו הגנה על פלשתינה מפני פלישה מצפון. בעת שירותו בסוריה התבקש על-ידי יהודה ארזי, מראשי ה"הגנה", לספק חומר נפץ, בייחוד טן פלסטי, והוא אכן סיפק כמבוקש, תוך סיכון אישי בעת חיפושים במעברי הגבול.

במהלך שירותו הצבאי מאיר התקדם בתפקיד ובדרגות, בינואר 1943 קיבל דרגת רב-סרן (מייג'ור). דרגה זו הוענקה ליהודים ארצישראלים בודדים בלבד. הוא שירת כמפקד פלוגה עברית עצמאית (739) במצרים ואחר-כך באיטליה. במסגרת שירותו באיטליה הקימה פלוגתו, בשיתוף יחידות ארצישראליות נוספות, מעון לעולים שהיו בדרכם ארצה.

בשנת 1946, עם שחרורו מהצבא הבריטי, חזר לעבודתו בחברת החשמל הירושלמית וקודם לתפקיד בכיר - מהנדס צרכנים. תפקיד בכיר זה נחשק על-ידי אחד מפקידי החברה, והוא שגרם להתנעת "אירוע הריגול".

עם ההחלטה על הקמת המדינה התנדב מאיר למנגנון הפעיל של ה"הגנה" בירושלים. תחילה ביצע סקר של כל בורות מי השתייה בעיר. בראשית שנת 1948 מונה על-ידי דוד שאלתיאל, מפקד המחוז, למפקד מחנה "שנלר", שנקרא "מחנה קבע מספר 1" ושימש בין השאר כבסיס ליחידות ההגנה באזור: גדודי מכמש, מוריה ובית-חורון, וכן היו בו מחסנים שונים.

במאי 1948 מונה בחיל האוויר כמפקד שדה התעופה בעמק המצלבה – גן סאקר. הוא עסק בפיתוחו ובהרחבתו והחל בתכנון שדה תעופה נוסף ברכס גבעת שאול – דיר יאסין, רחוב כנפי נשרים. ביום 28.6.1948, כחודש וחצי לאחר הכרזת העצמאות, ערך מאיר לחייליו טקס השבעה לצה"ל בשדה התעופה.

במקביל, התפתחה "עלילת הריגול": ב-11.6.1948 הוכרזה ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. כעבור חמישה ימים, ב-16 ביוני, התקיימה במשרדי חברת החשמל בירושלים ישיבה בהשתתפות המנהל הבריטי של החברה, ובנוכחות עובדים נוספים, בה הוצגה על-ידי מאיר רשימת מתקנים חיוניים המחוברים לרשת החירום של חברת החשמל. הרשימה כללה, בין השאר: מפקדות, בתי חולים ומתקני ייצור נשק שהופגזו.

פקיד שחשק בתפקידו של מאיר טובינסקי העריך כי יש ביכולתו לנצל לטובתו את האירוע, והודיע באמצעות איש קשר למפקד שירות הידיעות של ה"הגנה", בנימין ג'יבלי, שמאיר מסר רשימה סודית שכללה כביכול מתקני ייצור נשק ותחמושת של מחתרות ההגנה, אצ"ל ולח"י לבריטי, ושהבריטי כנראה העבירהּ למפקדי הלגיון הירדני בעיר העתיקה. "הרשימה" שימשה אבן יסוד ל"עלילת הריגול", למעט העובדה שאם אכן נמסרה, היה זה שבוע אחרי תום ההפגזות על אותם מתקנים.

בנימין ג'יבלי החליט, ללא כל בדיקה, שאכן ה"מרגל" בידו. הוא הודיע לראש שירות הידיעות, איסר בארי, על העניין, ושניהם החליטו שיש להוציאו מירושלים, להעמידו בפני בית דין שדה ולהורגו. תכנית השניים הצליחה: איסר בארי קיבל פקודת מאסר לעשרה ימים ל"מרגל" מהתובע הכללי אריה גורלי ובמקביל קיבל מיגאל אלון כיתת יורים. בו בזמן, שלח בנימין ג'יבלי את קציניו לצוד את ה"מרגל" בתל אביב.

ב-29 ביוני נסע מאיר לתל אביב, לדון בעניינים הנוגעים להקמת שדה התעופה החדש. למחרת הוא נלקח משוק הכרמל בעיר ובתירוץ של פגישה עם דוד שאלתיאל הועבר לבית ג'יז. לאחר כשעה וחצי של משפט מבוים מראש, תוך שימוש ב"רשימה הסודית" שנמסרה, כביכול, ללגיון הירדני, ללא סנגור וללא כל הליך חוקי מסודר ורשום ובשעה שאחד השופטים הוא גם התובע (בנימין ג'יבלי) – נקבע לו גזר דין מוות, שבוצע מיידית. הוא נקבר בבית ג'יז.

לא היה כל פרסום למקרה, אולם בעקבות פניית האלמנה לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון הוא פיטר את התובע הכללי של צה"ל, מינה את סא"ל אהרון חוטר ישי כפרקליט צבאי חדש והורה על ביצוע חקירה מקיפה. אחרי כחצי שנה פרסם הפצ"ר את מסקנותיו על מחדלי המשפט והתככים הרבים שנלוו אליו. בן-גוריון פרסם מכתב עם זיכויו המוחלט של מאיר טובינסקי מאשמת הריגול, תוך הבעת צער והתנצלות בפני אשתו ובנו על כל השתלשלות האירוע. עם הינתן הזיכוי הוא הועלה לדרגת סרן. נגד איסר בארי הוצאה פקודת מעצר על גרימת מוות שלא כחוק.

סרן מאיר טובינסקי נהרג בשגגה בשירות צבאי בבית ג'יז ביום כ"ג בסיוון תש"ח (30.6.1948). בן ארבעים וארבע שנים בנפלו. הותיר אישה ובן.

ב-7.7.1949, מיד לאחר זיכויו, הובא מאיר למנוחות בטקס צבאי בבית העלמין בשיח באדר בירושלים. לאחר שנתיים, ביום י"ז בסיוון תשי"א (21.6.1951), הוא הועבר בכבוד צבאי למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.