שינויים בנוסח ה"יזכור"

ד"ר אילנה שמיר
היחידה לתיעוד מחקר היסטורי, משרד הביטחון

 

 

 

אחד הטקסטים הקאנוניים המקובלים בימי הזיכרון הוא ה"יזכור", המושמע בטקסי הזיכרון לנופלים ביום הזיכרון הממלכתי. בטקסט זה מתקיים שילוב בין מסורת חילונית למסורת דתית. ה"יזכור" שנאמר בטקסים ממלכתיים אלה, שמקורו חילוני, הוא מעין תפילה. "מעין", כי הוא אינו מצוי כלשונו במקורותינו, אבל צירופי מילים וביטויים שבו נשענים על המקורות, וסגנונו סייע להופכו לטקסט קאנוני.

 

ה"יזכור" הראשון, אבי גלגולי ה"יזכור", היה הספד שהוקדש לחללי תל-חי. כתב אותו ברל כצנלסון, ימים ספורים לאחר נפילתם  בי"א באדר, 1920 . ברל, מאבות תנועת העבודה, אמר כי אין עם זורק אל פח האשפה את מורשת עברו. ב"יזכור" שלו הוא שאל ביטויים מתפילת "יזכור" שחוברה בראשית המאה ה-12, בעקבות הפרעות שערכו משתתפי מסע הצלב הראשון בקהילות עמק הריינוס, ואשר נכנסה לסדר התפילות. בתפילה נאמר בין השאר: "חסידים, הישרים והתמימים, קהילות קודש שמסרו את נפשן על קדושת השם... יזכרם אלוהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך".

 

ברל שינה את התפילה והעניק לנוסח המחודש משמעות חילונית, אותה אופפת הילה של קדושה. "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו אחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל... אל ישקוט ואל ינחם עד ישוב ישראל וגאל אדמתו השרודה".

 

תל-חי היתה למיתוס, והנופלים בה לגיבורים שהיו לסמל לאומי. תל-חי התקבלה כסמל הן על תנועת העבודה, הן על התנועה הרוויזיוניסטית. אל תל חי עלו לרגל, ובטקס שנערך במקום נהגו אנשי תנועת העבודה להשמיע את ההספד של ברל, טקסט שנעשה בו שימוש גם בהזדמנויות רלוונטיות אחרות. הרטוריקה של ימי תל-חי השתלבה היטב בהלוך הרוחות שרווח בציבור ביחס לנופלי מלחמת העצמאות. במהלך התגבשותו של יום הזיכרון לחללי המלחמה, עוד בשלהי מלחמת העצמאות, אימצו אהוביה מלכין, ממחלקת התרבות של צה"ל, והמשורר אהרון זאב, ללא כל קושי את ה"יזכור" לנופלי תל-חי. הוצאו ממנו סממנים מובהקים של תנועת העבודה והוא הותאם לנסיבות. הקריאה עדיין מופנית בטקסט ל"עם ישראל": "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו, חיילי צבא הגנה לישראל, אשר חרפו נפשם במלחמה על תקומת ישראל... יהיו גיבורי מלחמת השחרור והנצחון חתומים בלב ישראל לדור ודור". במלחמה לתקומת ישראל נגאלה "האדמה השדודה" שעליה נפלו מגיני תל-חי. מעתה אלה הם גיבורי מלחמת העצמאות, חיילי צבא הגנה לישראל, שייזכרו לדורות. הם, ולא אותם שנפלו על ביטחון הישוב והמדינה שבדרך לפני ה-30 בנובמבר 1947.

 

"יום זיכרון וכבוד לגיבורינו אשר נתנו לנו את המדינה", כדברי יוסף דקל, מנהל המחלקה להנצחת החייל בשנותיה הראשונות, הלך והתמסד. משאלת ההורים השכולים כי קורבן בניהם יוכר, יכובד וישמר, קודשה ב"יזכור" חילוני. יום הזיכרון הלאומי נועד לשרת את האתוס הישראלי הציוני, לבטא את הכרת החברה בתרומת הנופלים לתקומת המדינה ולקיומה, ולהנציח את זכרם לדורות.

 

נוסח זה של אמירת ה"יזכור" הופיע בספר "יזכור" הראשון, משנת 1955, שהוקדש לחללי מלחמת העצמאות ויצא לאור מטעם משרד הביטחון. הנוסח עורר את זעמו של הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן. הוא טען שיש בו "סילוף זדוני" בכך שהושמט ממנו שם אלוקים. "אבקש להוציא את הדף הזה מן הספר ולהחליפו בנוסח המקודש, כי הדבר פוגע קשות גם בהורים הרבים של קדושינו-גיבורינו. אני הוצאתי את הדף הזה מתוך הספר ששלחתם לי" (1.1.1956). תשובתו של משה אורבך, מנהל המחלקה להנצחת החייל אותה עת, היתה שזהו הנוסח המופיע בפקודות מטכ"ל. הרב גורן טען כי התריע גם על הסילוף המופיע בפקודות מטכ"ל. עם זאת ציין הרב, שבפקודות מטכ"ל נזכרת גם אמירת "אל מלא רחמים", ו"עד כה לא נערכה כל אזכרה צבאית ללא איזכור שם שמיים". הדפסת נוסח "יזכור" מבלי לצרף אליו את נוסח "יזכור" המקודש, או את נוסח "אל מלא רחמים", היא פגיעה חמורה ביותר בקודשי עם ישראל, טען הרב.

 

אולם הנוסח שייצג את המסורת החילונית לא הוחלף. בספר "יזכור" השני, מ-1969, וגם בשביעי, מ-1995, לא נכלל "הנוסח המקודש". ניתן לומר כי בנקודה זו לא נכנעה המדינה ללחצים. אף על פי כן, באמצע שנות החמישים ואילך ולצד הנוסח החילוני שהופיע בספר, "יזכור" והושמע מזה שנים בטקס הזיכרון הממלכתי, התקיים גם הנוסח שהוצע על ידי הרב גורן. ההבדל היה במילים "יזכור אלהים". נוסח זה מופיע בספר "בצרור החיים" שבעריכת הרבנות הצבאית הראשית. מאז מתקיימות זו לצד זו שתי צורות פנייה - "יזכור עם ישראל" ו"יזכור אלהים". אחרי מלחמת ששת הימים התמסד טקס הדלקת נר הזיכרון ברחבת הכותל ערב יום הזיכרון. רבים זוכרים את הלהט הדתי שאחז ברב גורן עם הגיעו לרחבת הכותל, לאחר פריצת כוחות צה"ל למקום. בטקס הממלכתי המתקיים כאן מדי שנה קוראים מאז את הנוסח שנבחר על ידו.

 

השינוי הבולט בנוסחי ה"יזכור" הוא באיפיון הנופלים הנזכרים בו, ובציון נסיבות נפילתם. שינוי זה בא לביטוי גם בחוק יום הזיכרון. כדי שיובטח קיומו של יום הזיכרון, קבע בן גוריון עוד ב-1950 שיש צורך ב"מהלך קונסטיטוציוני". "חוק יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא הגנה לישראל", שהתקבל בכנסת רק ב- 1963, מיסד נוהגים ונוהלים מקובלים. על פי חוק מוקדש יום זה להתייחדות עם זכר חללי מלחמת הקוממיות וצבא ההגנה לישראל, ולהעלאת מעשי גבורתם של אלה שנתנו את נפשם על הקמת מדינת ישראל ועל הבטחת קיומה. כלומר, לא רק חללי מלחמת העצמאות, אלא גם כל הנופלים לאחריה. מלחמת העצמאות והקמת המדינה נקבעו כנקודת התחלה. ההפרדה בין הנופלים על ביטחון המדינה, לבין אלה שנפלו למען המדינה שבדרך, נוסחה בחוק ונשמרה ב"יזכור".

 

להכרה באנשי ה"הגנה", האצ"ל והלח"י, כנופלים במערכות ישראל, היתה כמובן משמעות חברתית ופוליטית, כמו גם משמעות כלכלית-שיקומית. בהיבט הכלכלי מדובר בחיוב משרד הביטחון בתגמולים. בהיבט החברתי-פוליטי הכללת נופלי שלושת האירגונים יוצרת הקבלה וזהות ביניהם, וממשלות שבראשות תנועת העבודה התקשו לקבל זאת. הדרישות לכלול את חללי ה"הגנה" והאצ"ל עם הנופלים במערכות המדינה הופנו למשרד הביטחון מצד גורמים פרטיים וציבוריים. כולן נידחו.

 

אולם גם שעתם של הנופלים טרם קום המדינה עוד תגיע.  גם הם ינכסו על-ידי המדינה, באמצעות הכללתם בחוק יום הזיכרון, בנוסח ה"יזכור" ובספר "יזכור". הצעתו המקורית של יוסף דקל החלה להתממש רק במחצית השנייה של שנות ה-70. זאת כאשר בתיקון לחוק משפחות חיילים שניספו במערכה (תגמולים ושיקום) תשל"ז-1976 נקבע, כי לעניין התקופה שקדמה ל-31.11.47 ייחשב כשירות צבאי "שירות פעיל ביחידה מאורגנת שלחמה בארץ-ישראל למען עצמאות ישראל". בעקבות המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, בשלו התנאים גם לשינוי חוק יום הזיכרון ונוסח ה"יזכור", ומשלהי שנות ה-70 נכלל ב"יזכור" הנוסח הבא: "... חיילי צבא הגנה לישראל וכל לוחמי המחתרות וחטיבות הלוחמים במערכות העם, וכל אנשי קהיליית המודיעין והביטחון אשר חרפו נפשם על תקומת ישראל".

 

השינוי בהגדרתו של יום הזיכרון התרחש ב-1980 . הוא נקרא מאז "חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל" (ולא "לחללי מלחמת הקוממיות וצבא הגנה לישראל"). הנופלים נתנו את נפשם על הבטחת קיומה של המדינה (ולא על הקמת מדינת ישראל והבטחת קיומה), ולוחמי מערכות ישראל נפלו למען תקומת ישראל (נוסח חדש). חללי מלחמת העצמאות לא הוזכרו עוד בנפרד והילת הקדושה שנלוותה לאיזכורם כהתה. מ-1980 הם היוו חוליה אחת בשרשרת הנופלים, ולא בהכרח החשובה והמרכזית שבהם. הקמת מדינת ישראל גם היא איננה עוד אירוע היסטורי מרכזי, הראוי לאיזכור בשמו המפורש.

 

נוסח ה"יזכור" שלעיל היה מקובל עד אמצע שנות התשעים, ואז בא שינוי נוסף. נציגים של משפחות נפגעי פעולות איבה ביקשו גם הם להזכיר את יקיריהם ביום הזיכרון הכללי. פנייה ראשונה בעניין זה נעשתה למחלקה להנצחת החייל עוד ב-1976. היא נדונה במועצה הציבורית להנצחה, שהחליטה להמליץ על כך בחיוב בפני שר הביטחון. בנסיבות הקיימות של שנות השבעים, לפני מלחמת לבנון, האינתיפאדה והתעצמות פעולות הטירור, קל יותר להבין את הסכמת המועצה.

 

אולם בשנות ה-90, משרבו פעולות הטרור ועשרות אזרחים נפגעו כתוצאה מהן, הן המועצה הציבורית להנצחה והן ארגון יד-לבנים התנגדו להכללת אזרחים נפגעי טרור ביום הזיכרון הכללי. הם טענו כי בכך יגרם פיחות במשמעות הנפילה המגוייסת למען תקומת מדינת ישראל, כמנוסח בחוק יום הזיכרון. למרות זאת, כתוצאה מלחץ ציבורי מגובה במספר חברי כנסת, נוסף לנוסח ה"יזכור" המשפט הבא: "וכל אלה שנרצחו בארץ ומחוצה לה בידי המרצחים מארגוני הטרור". חוק יום הזיכרון לא שונה, איפוא, אך מעגל הנזכרים הורחב. הרטוריקה הגורפת השלטת ב"יזכור" היום, מרמזת על תפיסת המציאות הצבאית והאזרחית כמצב מלחמה מתמשך על "תקומת ישראל" .


חזור לראש הדף



כל הזכויות שמורות © 2010. מדינת ישראל, משרד הביטחון. ראה דף " למבקר באתר"
Copyright © 2010. The State of Israel, Ministry of Defense. All rights Reserved. See "Notes" page