אתר ההנצחה של המשוריינים בשער-הגיא

ד"ר מעוז  עזריהו,
 אוניברסיטת חיפה

 

 

 

 

שלדי המשוריינים המוטלים בצידי הדרך העולה לירושלים מעוררים את סקרנותי זה שנים רבות, ומסתבר שלא רק אני אלא גם תיירים רבים, העושים את הדרך מנמל התעופה בן גוריון לירושלים, אינם שוכחים להזכיר בכתביהם את השלדים החלודים הללו. בסופו של דבר הוליכה אותי סקרנותי לבדוק את הנושא יותר לעומק, והיום אני יכול לחלוק עמכם את הסיפור של מה שבעיני הוא האנדרטה הישראלית מכולן.

 

השאלה שעוררה את סקרנותי יותר מכל הייתה, כיצד בעצם הופכות גרוטאות כאלו לשרידים מקודשים. כיצד הפכו אותם שלדי  משוריינים לאנדרטה ישראלית שאינה נופלת בחשיבותה מאנדרטות אחרות של שנות החמישים, כמו מגדלי-המים של נגבה או הטנק של דגניה.

 

כולנו מכירים, קרוב לוודאי, את הסיפור על שיירות האספקה בדרך אל העיר הנצורה, ואין בכוונתי להעמיק בהקשר הזה בסיפורי הקרבות של אותם ימים. מה שאותי עניין באופן מיוחד, היה התהליך שהתרחש מרגע שבו יצאו אותם משוריינים מכלל פעולה ועד להפיכתם לאנדרטה החשובה שהם כיום. במשך זמן רב חיפשתי את המקום שבו הם תוארו לראשונה, ובסופו של דבר מצאתי תיאור כזה בספר שכתב רוברט סנט-ג'ון, עיתונאי אמריקני, שביקר בישראל מיד לאחר ההכרזה על קום המדינה. בספר שנקרא "Peace is Shalom " הוא כותב על נסיעתו הראשונה לירושלים בקיץ 48': "מה שנגלה לעינינו בבאב-אל -ואד, באותה דרך העולה לירושלים, המחיש טוב יותר מכל ספר היסטוריה את המחיר שהיה על היהודים בתל-אביב לשלם, כדי להעביר אספקה לאחיהם בעיר הקודש. לכל אורך הדרך היו מונחות גרוטאות. כמה מהמשאיות הגדולות שנפגעו ממוקשים והושלכו לתעלה בצד הדרך היו מוטלות עתה כחיות מתות, רגליהן בשמיים, בטנן פעורה לרווחה ואיבריהן הפנימיים חשופים. רוח חזקה נשבה בבאב-אל-ואד והניעה את גלגליה של אחת המשאיות ההפוכות, ואלו חגו כלהביה של טחנת-רוח שוממה". זה בעיני תיאור אדיר של הדרך הנטושה ושל השרידים המוטלים בשוליה, דרך שמעטים הנוסעים בה אותם ימים.

 

כיצד אם כן הפכו אותם משוריינים לשרידים קדושים? ראשית, פשוט לא פינו אותם בזמן, ומרגע שנשארו שם כבר היה קשה לפנותם בגלל המשמעות ההיסטורית שיוחסה להם. בסרט דוקומנטרי שעשה מוטי קירשנבאום על המושבה יבנאל, דווקא, הוא שואל את אחד האיכרים המיתולוגיים של המקום אם ביקר אי-פעם בירושלים, ואותו איכר עונה "כמעט". "מה זה כמעט?" שואל קירשנבאום והאיכר משיב: "תראה, ב-49' נסעתי לראות את המשוריינים". לירושלים הוא לא נסע אבל לראות את המשוריינים כן. הדבר בהחלט ממחיש את חשיבות הפרק הזה בתולדות מלחמת העצמאות. אנשים הרגישו באופן טבעי שפריצת הדרך לירושלים הייתה אירוע חשוב, ומשום כך אסור לסלק את השרידים הללו בשום אופן.

 

נושא המשוריינים עלה לדיון בכנסת בשנת 50'. נציג מפ"ם הציג שאילתה לראש-הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, ובה הוא אומר: "לאורך שער- הגיא, בדרך מלטרון לירושלים, מוטלים שלדי מכוניות, טנדרים, ג'יפים ומשוריינים שהעלו כבר חלודה. כל מכונית מרוסקת היא מצבת זיכרון לגבורת גדוד הפורצים, מובילי השיירות ומבקיעי הדרך לירושלים הנצורה. כל שלד מכונית קשור בשם לוחמים שנפלו ומסרו את נפשם על מלחמת השחרור של המולדת. שתי שאלות: א. האם אין שר הביטחון סבור שיש בזה משום חילול כבוד הלוחמים שנפלו, האם אין זו הזנחה משוועת של פרקי גבורה במלחמה? ב. האם מוכן שר הביטחון לקבל הצעתי לגדר בצורה ראויה את המקומות בהם נמצאים שלדי המכוניות, לציין את המקומות ואת שמות החללים ולתאר בקיצור את עלילותיהם בדרך לירושלים ואת פרשת המאבק על בירת ישראל?". תשובת בן גוריון הייתה קצרה ותמציתית. "השואל עורר שאלה נכבדה, אם כי לא כל הצעתו נראית לי. יש לסלק שלדי המכוניות, ובמקומות המתאימים יש להקים עמודי זיכרון. הנצחת פרשת המלחמה וסידורים נאותים בכל רחבי הארץ ובמבואות ירושלים עודה לפנינו".

 

ראוי לציין כי בן גוריון מדבר על הנצחת פרשת המלחמה, לא על הנצחת הנופלים בקרבות. וכך בעצם מתקבלת ההחלטה לסלק את המשוריינים ובמקומם להקים אנדרטה לפורצי הדרך לירושלים. בשנת 53' נערכת תחרות ומתקבלת הצעה לבנות פסל מונומנטאלי, שנים-עשר מטר גובהו, במבואות ירושלים. בעקבות התנגדות החוגים הדתיים ההצעה נופלת, ולפי שעה אנו נשארים עם המשוריינים שאיש אינו יודע מה לעשות בהם אבל הם שם, והם זוכים למעמד קאנוני כמעט, בין השאר בגלל השיר באב-אל-ואד שמתאר את הקשר שלהם לסיפור הגבורה הדרמאטי הזה.

 

מרגע זה ואילך נעשה הניתוק שלהם מהמקום כמעט בלתי-אפשרי. היו אנשים שעמדו מהר על הערך המיוחד שיש למשוריינים הללו, והיו אחרים, כמו בן גוריון, שחשש שצריך לסלקם כיוון שאלו גרוטאות ותו לא. בן גוריון קיבל חיזוק לעמדתו מכתבה שהתפרסמה בשנת 54' על ידי כתב-חוץ שביקר בארץ, והביא את סיפור הגרוטאות בדרך לירושלים כעדות לכך שממשלת ישראל אינה יודעת להשתמש בסיוע החוץ שהיא מקבלת. ראייה לדבריו הוא מצא באותן גרוטאות, שוודאי נקנו בכספי הסיוע האמריקאי וכעת הן מוטלות בצד הדרך כאבן שאין לה הופכין.

 

שלדי המכוניות האלו הפכו, איפוא, שלא במתכוון לאנדרטה, אולם שלא כמו אנדרטות רבות בארצנו הן היו לסוג מאד מסוים של אנדרטה אותה הייתי מגדיר "אנדרטה אותנטית". אמנם כל אנדרטה היא עדות לסיפור כלשהו שהתרחש בעבר, אולם בדרך כלל מספקות האנדרטאות עדות מתווכת. כוחם של המשוריינים, לעומת זאת, ככוחם של מגדלי-המים בנגבה, ככוחו של הטנק בדגניה, טמון בישירות שלהם. לא רק שהם עצמם היו עדים למתרחש, אלא שהם העדות עצמה. לא רק שהם מספרים את ההיסטוריה, אלא שהם חלק מההיסטוריה אותה הם מספרים!

 

דוגמה להשפעתם אפשר למצוא ברשמיו של תלמיד בית-ספר שיצא עם כיתתו לסיור באזור בראשית שנות החמישים. לחיבורו שהופיע בעלון בית-הספר הוא קרא "מה סיפר לי שלד המשוריין בשער-הגיא". ובו הוא כותב כך: "בוקר. רוח קרירה נושבת, מה נעים לטייל עתה. ואני יצאתי בדרכי לירושלים כדי להתבונן בשרידי העבר המעניינים אשר בה. עליתי על האוטובוס ונסעתי. הצצתי מעבר לחלון. מראה מרהיב עין התגלה לעיני, יערות עבותים משתרעים על שטחים נרחבים, עצי פרי וגפנים נטועים בצידי הדרכים בשורות ארוכות. הגעתי לשער-הגיא. התעכבתי במקום. הוא היה זרוע פה ושם שלדי משוריינים. התבוננתי בהם והרהרתי.

 

"עודי מהרהר והנה בכי חרישי שומע אנוכי. הטיתי את אזני והנה בכי אמא אדמה הוא זה המבכה את בניה, אשר נלחמו ונפלו עליה למען מדינת ישראל. השתוממתי מאד וחיפשתי אחר מקור הקול, ופתאום הבחנתי בשלד שהיה מוטל לצד הדרך. היה זה שלד משוריין שהעלה חלודה, וכאילו היה עד לגבורת בחורי ישראל ולמלחמתם עד טיפת דמם האחרונה. נראה היה בו שעצוב הוא ודבר מה מעיק על נפשו. השלד נאנח מדי פעם בכבדות ומילמל. רגש רחמים תקפני על משוריין שרוף ועזוב זה. "הוי", קרא המשוריין, "היכן אתם בני שישבתם בקרבי, מה חסרים אתם לי, ראו נא אותי. מוטל אני בצד הכביש ככלי אין חפץ בו. לא כך היה בזמן שאתם נהגתם בי. בזמן ההוא הייתי בין כובשי הדרך לירושלים. זוכר אני את היום הנורא, הערבים העיפו עלי פגזים אך נהגי הגיבורים והאמיצים השיבו אש ופגעו באויב. הו, מה רבים היו הערבים. פתאום מהלומה כבדה ניחתה עלי. הרגשתי כאב חזק בכל איברי. חום עבר בכל גופי ואני הזדעזעתי. והם נהגי, שכבו בתוכי והצמידו גופם לגופי. אחר כך הוציאו אותם מקרבי והפרידו בינינו, חבל חבל". דמעות חנקו את גרונו של המשוריין ולא יכל להוסיף לדבר עוד, התקרבתי אליו, כרעתי על ברכי והרכנתי את ראשי בפניו...".

 

כוחם של המשוריינים טמון ביכולתם לספר את הסיפור הזה, והם יכולים לספר אותו רק משום שהם היו שם. הם אינם מספרים סיפור שמישהו ביקש מהם לספר. הזיהוי החד-משמעי בין האירוע לבין השריד, בין השריד לבין מי שנפגש אתו ומקשיב לו, הוא הסיפור האמיתי. האותנטיות היא כמובן מילת המפתח כאן, אולם כדי לשמור על האותנטיות של המשוריינים הללו יש לשמר אותם, לתחזק אותם, לצבוע אותם בצבע נגד חלודה. ויש פה פרדוקס בסיסי. לנו זה נראה ברור מאליו, אבל בשנת 58', אחרי חגיגות העשור, כתב אורי אבנרי ב"העולם הזה" מאמר נוקב נגד משרד הביטחון והממשלה, על כך שהם הפכו את המשוריינים, את חבריו לנשק, לקרקס. וכל כך למה? כי אלה צבעו אותם בצבע אדום רק כדי שתיירים מאמריקה יוכלו להגיע, לראות ולשלשל מעט כסף לקופת המדינה. את כל מלחמת העצמאות הפכו, לדעת אבנרי, להצגה עבור תיירים מאמריקה. מצד אחד אפשר להתייחס לשימור כאל קרקס, מצד שני ברור שחייבים לשמר את המשוריינים כדי להגו עליהם מהחלודה. במובן מסוים אנו חייבים לפגוע באותנטיות של השרידים האלו כדי לשמור על האותנטיות הראשונית שלהם - והנה הפרדוקס.

 

גורם נוסף שעלינו לזכור בהקשר הזה הוא המיקום, שהרי עוצמת המשוריינים טמונה גם בעובדה שהם ניצבים בצד הדרך, ולא בתוך מוזיאון, למשל, והאינטראקציה עימם מתרחשת במהלך הנסיעה לירושלים. יש לזכור, כמובן, שמיקומם בצד הדרך אינו זה שבו נמצאו לראשונה, שכן מלכתחילה היה צורך לפנותם מן המקום שבו נפגעו אל השוליים, וגם מקומם בשולי הכביש השתנה לא אחת כיוון שהכביש הורחב והתוואי השתנה. עם זאת, בכל פעם שמתחילות העבודות על הכביש, בכל פעם שמזיזים מעט את שלדי המשוריינים, מתחילים לזרום המכתבים הקובלים על הזלזול וחוסר הכבוד כלפיהם. שוב ושוב מתכנסות הוועדות וחושבות ומחליטות היכן להציבם, וככל שאנחנו מתרחקים בזמן משתנה הנוף ועימו גם המשוריינים.

 

בשנת 96', למשל, העבירו אותם לטיפול בבארות-יצחק והחזירו לפני יום הזיכרון תשנ"ו אך באופן הצבה שונה. פתאום הייתה תחושה שזה באמת פוגע באותנטיות שלהם. כדי לפצות על כך נחשפו בכמה מקומות קטעי הכביש מ-48' ולצידם הניחו את המשוריינים, שכעת נראה היה שחזרו למקומם המקורי. האותנטיות היא, איפוא, כוחם האמיתי. והיא המאפשרת להם להיות לאקוניים כל כך.

 

ולסיכום, מעניין לבחון את העוצמה האותנטית הזו מול כוחה של האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים, אשר נחנכה לבסוף ביום הזיכרון 1967 , ממש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. האנדרטה הרשמית הזו שופעת תוכן וסמליות, והמסר העיקרי שלה, לבד מרעיון פריצת הדרך, הוא שהיא תעמוד כאן לנצח, שכן היא עשויה פלדת-אל-חלד - לעומת המשוריינים עליהם נגזר להיאבק בשיני הזמן ובחלודה אשר תכלה אותם בסופו של דבר...

 

לפני שלוש שנים אספתי טרמפיסטית חיילת בדרכי לירושלים. במהלך הנסיעה חשבתי פעם נוספת על המתח התמידי בין שתי האנדרטאות הללו, וכשעברנו ליד האנדרטה לפורצי הדרך שאלתי את החיילת מה דעתה עליה. היא הביטה בי בפליאה ולא הבינה למה אני מתכוון. "מה יותר חזק מבחינתך", שאלתי, "האנדרטה הזו או המשוריינים לצידי הדרך?" ניסיוני השני לא צלח יותר מהראשון ושארית הדרך עברה עלינו בשתיקה. אבל ה"שיחה" הזו הבהירה לי היטב שהדברים החשובים לי אולי אינם חשובים כל כך לאחרים, וכי אין ספק שכוחם של המשוריינים, או של כל אנדרטה אחרת לצורך זה, טמון בסיפור אותו הם מספרים. מרגע שהסיפור אינו ידוע - נעלם גם כוחם כלא היה.


חזור לראש הדף



כל הזכויות שמורות © 2010. מדינת ישראל, משרד הביטחון. ראה דף " למבקר באתר"
Copyright © 2010. The State of Israel, Ministry of Defense. All rights Reserved. See "Notes" page