בנם הבכור של אלישבע ונתן. נולד בכ"ב בטבת תש"ל (31.12.1969) בתל אביב. אח לרן ואורון.

דב (דובי) גדל במורשה, רמת השרון. בילדותו המוקדמת המשפחה עברה לבאר שבע, שם למד בבית הספר היסודי "דגניה" עד כיתה ד', והמשיך בבית הספר "שז"ר".

תלמיד טוב ואחראי, בעל חוש צדק מפותח, חביב ומכבד את כולם. רחש כבוד רב להוריו ובבית הספר שמר מכל משמר על אחיו הקטן ממנו. "תלמיד שכל מורה רוצה להתברך ברבים כמוהו, ואז מלאכתו תהיה נעימה יותר", כדברי שרה, מנהלת בית הספר.

הוסיפה המנהלת: "דובי תמיד עומד ויעמוד לנגד עיני בקבלו את פני בחיוך בבוקר, כשבית הספר ריק מאדם והוא מהמקדימים להגיע". עוד סיפרה שכשהבחין שהשרת לא הגיע הציע שהוא עצמו יפתח את חדרי הכיתות, וכשקרה שהמזכירה איחרה הציע לשבת ליד הטלפון. "תמיד נכון לעזור ותמיד עם חיוך", כדבריה.

בסיום לימודיו היסודיים המשיך לתיכון בבית הספר הטכני של חיל האוויר בבאר שבע. בלט כתלמיד שקדן, מהימן ורציני, התעניין מאוד בכל הקשור למחשבים ושמר על ממוצע ציונים גבוה. לצד רצינות לימודיו שילב הומור רב בעבודות שהגיש, וכך סיים את עבודתו האחרונה, שנושאה חיי שאול המלך: "גם סוף הסיכום שלי על הטרגדיות של שאול יהיה טרגי, מכיוון שאני לא יודע בדיוק איך לכתוב את מילות הסיום..."

עזר לחבריו מכל הלב, התנדב להשתתף בכל פעילויות בית הספר. בעל שמחת חיים ומספר בדיחות מעולה, כדברי חבריו, אהב לשהות בחברתם ולצחוק בכל פה. עניינו אותו מאוד בעלי חיים ואורח חייהם, בתצפיותיו נהג בחיות בעדינות ובכבוד רב.

חרזו חבריו: "בחיק הטבע אהב לשהות, ובמחשבות על הצפוי לעולמנו – לתהות. למוזיקה אהב להאזין, ואת גופו בים ובשמש להזין. אהב להימצא בחברת ידידים, אך מעל לכול נודעה חיבתו לנושא המחשבים".

שוחר דב (דובי) זילברמן נפל בי"ח באייר תשמ"ה (9.5.1985). בן שש-עשרה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר הורים ושני אחים.

ספדו בני המשפחה: "דובי, כילד ונכד ראשון, במזל גדי נולד. ולא נדע לעולם, ולו גם בדמיון, לאיזה עתיד נועד. אך תמיד נזכור אותו יחדיו, איזה ילד היה בימי חייו...

קשה לבטא עד מאוד את מה שנקרא – היה ואיננו עוד. זה ילדנו שהחל זה עתה לחיות את חייו במרץ. אל עולם הדממה מיהרת. נכון – לא תכננת, כי את הבלתי מובן שגם אתה לא ידעת – איתך לקחת. שמץ של מושג לא היה לאף אחד, כי ביום הולדתך גורלך נחרץ. כל חלומותיך סתם כך נגוזו לפתע, ואותנו המומים וכואבים הותרת...

כל כך הרבה נותר לשאול ומה נאמר – לספר תמיד אפשר. אבל כאן על הנייר אי אפשר, פשוט הכול נעצר...

משאלה קטנה לנו – שתדע, שאת דמותך האהובה, הנגלית תמיד לעיני רוחנו, נושאים אנו אותה לעד בליבנו".

ספד הרצל, שהיה מחנכו של דב: "איבדנו עולם מלא. עולם שבו הבעת את השובבות וצחוק הנעורים, עולם שבו הגשת עזרה לחברים בכל מצב, שפעלת בו למען הגיבוש, הרעות והנאמנות... ועוד עולמות שאבדו כך פתאום.

דברים וכתובים לא יוכלו להביע את הכאב שנשאר בלב, את החלל הריק שאין במה למלא... אך נחמה תימצא באור שהארת בקרב כל אחד מאיתנו לדרך אל העולמות שאבדו לנו בלכתך, ומי ייתן ויגבר זה האור ודמותך כנר לרגלנו נשמור, נזכור".

ספד מיקי, חבר מבית הספר: "אני אתגעגע אליך מאוד מפני שהיית לי כאח, חבר וכל דבר אחר...

לעולם לא אשכח אותך דב. לא אשכח איך שעזרת לי, איך שתמיד היית לצידי ותמכת בי. עדיין אינני מאמין שזה קרה, וחושב שלעולם לא אוכל לעכל זאת".

אוהביו של דב הפיקו, בסיוע בית הספר הטכני שבו למד, חוברת לזכרו ובה סיפורים מתחנות חייו ודברי פרידה של בני משפחה, מורים וחברים. בפתח החוברת כתבו ההורים: "דובי שלנו. למרות החלל הריק והכאב שהותרת החלטנו להמשיך בחיים שפויים ככל שניתן. כפי שאתה נהגת בחייך, אנו נאחזים בחיוב שבחיים ונמנעים עד כמה שניתן לשקוע באובדן הקשה מכול. לעיתים קרובות אנו מעלים את הרגעים המשעשעים שחווינו איתך בהומור המיוחד שלך. מסתבר שגם מוריך וחבריך מציינים זאת בחוברת לזכרך, לצד הרצינות, האחריות והכבוד לזולת...

טוב ליבך, יושרך ואהבת החיים מלווים את כל מי שהכיר אותך לאורך כל הדרך. גאים אנו על שזכינו להיות הוריך. בן יקר ואהוב, יהא זכרך ברוך לעד".

בבסיס צה"ל בו שירת אביו של דב ארגנו תחרות כדורגל לזכרו.

דב מונצח באנדרטת נופלי חיל האוויר הניצבת בהר הטייסים, וב"יד לבנים" בבאר שבע.