בן שושנה ומנחם, נולד ביום י"ג בטבת תרפ"ז (18.12.1926) בעיירה צ'רני דונאייץ שבין הרי הטאטרה במערב-גליציה, למשפחה של חסידי צאנז שנמשכו לציונות. הוא הצטיין בלימודיו בבית-ספר יסודי פולני ובלימודים יהודיים ב"חדר" ואהב שירה וציור. מילדותו השתוקק ללכת בדרכי דודו שלמד נגרות בהכשרה של "החלוץ המזרחי" ולעלות ארצה. בראשית מלחמת-העולם השנייה נמלט עם בני משפחתו לאזור הכיבוש הרוסי במזרח גליציה, ובמסחר בלתי-חוקי, מקור-המחיה היחיד לרוב הפליטים, עזר לפרנסת המשפחה. אחרי שנה גורשו לעבודת-פרך במחנה ביערות סיביר ודוב, שהיה בן 14, עבד כאחד המבוגרים. כשנאסרה האם בגלל סירובה לשלוח את ילדיה הקטנים לבית-ספר סובייטי, הצליחו דוב ואחיו הצעיר לשחרר אותה מהמאסר בכך שהכפילו את תפוקת עבודתם. הוא סיים בשיעורי-ערב את בית-הספר היסודי והחל לעבוד בנגריה. כששוחררה המשפחה מהמחנה בעקבות הסכם סטלין-שיקורסקי, עבד בנגרות-בניין בעיירה סמוכה, ואחר-כך - יחד עם ההורים ואחיו - בבית-חרושת לעיבוד כותנה ליד בוכרה. האם מתה במגפת הטיפוס, ודוב ואחיו ואחותו לא הצטרפו לשיירות היתומים פליטי פולין, שיציאתם מרוסיה נתאפשרה, כי לא רצו לעזוב את האב החולה. אחרי מות האב נעשה דוב לאפוטרופוס ולמפרנס לשני אחיו ואחותו ולבסוף נכנסו לבית-יתומים פולני, שם עזר למנהלים בניהול המוסד ועסק בפעילות חברתית בקרב הילדים. המנהלים צירפו אותו ואת האח לשיירת ילדים שנשלחה להודו, אך במוסדות-המעבר שבדרך הפלו אותם המנהלים האנטישמיים לרעה ואף בהגיעם כבר למשהד, איראן, אמר מנהל השיירה להחזירם לרוסיה, אך בעוד מועד נגאלו הוא ואחיו על-ידי שליח הסוכנות היהודית שהעבירם לטהרן. שם היה דוב בין הבודדים שהקפידו על שמירת המצוות. הוא אף הכין את אחיו לבר-מצווה וערך לו חגיגה, וכשחלה האח סעד אותו בחוליו ואף מכר את טבעת הקידושין של אמו, המזכרת היקרה שנשתמרה בידו, להצלת חיי האח. בהגיעם לארץ במרס 1943 הוכנסו למחנה-מעבר בבית-החלוצות בירושלים. משם עבר דוב לחברת עליית- הנוער במקווה ישראל, עבד בנגריה, השתלם בייצור רהיטים, ולשכת עליית-הנוער הקציבה לו עזרה להשתלמות תיאורטית במקצוע. דוב הצטיין גם בלימודים הכלליים ובלימודי היהדות בבית-הספר והיה בין אותם יחידי-סגולה שבדוגמה אישית והשפעה מתוך שכנוע על חבריו עזרו למחנכים להחזיר את צלם האדם לנערים הפרועים מרוב תלאות. כן השתתף בליכוד הגרעין הקיבוצי, עסק בציור, פירסם מאמרים ושירים בעלון החברה, אירגן הצגות ומסיבות, קרא בטעם דברי ספרות ושירה ובייחוד הצטיין בכשרון בימתי. אחד המדריכים הציע לו להיכנס לאולפן "הבימה", אך הוא רצה להמשיך בדרכו לעבר חיים בקיבוץ. דוב עלה עם הגרעין לשנת-שירות בכפר עציון ונקלט שם כחבר קבוע. תחילה עבד בנגרות-בניין ואחר-כך בייצור רהיטים. היה מטובי העובדים, ער ופעיל בחיי הקבוצה, בעבודה ובחברה. לשורות ה"הגנה" הצטרף עוד במקווה ישראל דרך אימוני גדנ"ע ובכפר עציון השתתף באימונים, נשלח לקורס מפקדי-קשר ואחרי-כן הדריך את אנשי המקום בשירות זה ושמח מאוד כשהצליח להתקשר בהליוגרף (איתות-אור) עם מעלה החמישה.

בתקופת המצור על הכפר במלחמת-העצמאות שימש כמפקד עמדה בקטע המזרחי, האחראי לשידורים בין נקודות הגוש במכשיר האלחוט "צבר", ושידר כמעט יום-יום פריסות שלום והודעות לאימהות ולילדים שפונו לירושלים. הוא השתתף באימונים ובביצורים, בשמירה ובהגנה וערך מסיבות והצגות לחברים ולמגויסים שנשלחו לעזרה. ביום שלפני האחרון נפרד מאחיו הפצוע שבבית-החולים בדברי עידוד ואמונה בניצחון. ביום האחרון, יום נפילת כפר עציון, ד' באייר תש"ח (12.5.1948), סיים את שידור הבוקר לירושלים, בו הודיע על פגיעת האויב בנפש וברכוש, סיים ב"רוחנו איתנה" וחזר לעמדתו. בפרוץ שריוני האויב בצהריים למרכז הכפר נמלט עם כמה חברים בלי נשק לחורשת "שיר השירים" - ושם נרצח.

ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הובא למנוחת-עולמים, עם שאר חללי הגוש, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.