בן טובה ומשה. נולד ביום ו' בסיוון תש"ו (5.6.1946) ברומניה, בעיירה דאראבאן שבצפון-מזרח המדינה. בן בכור להוריו, אח של אברהם.

דוד נולד זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה ושיבת הוריו מהגירוש לטרנסניסטריה. הוא גדל והתחנך בדאראבאן עד גיל שתים-עשרה, וב-1958 עלו בני המשפחה לישראל והתיישבו בנצרת עלית.

עם בואם נשלח לקיבוץ אפיקים בעמק הירדן עם בני נוער עולים נוספים בכדי לרכך את המעבר ארצה ולהקל על ההתאקלמות בארץ זרה. בזכות אופיו הנעים והנוח השתלב שם מצוין ורכש לעצמו חברים.

בהגיעו לגיל שש-עשרה החל לימודיו בבית הספר הטכני של חיל האוויר (כיום – המכללה הטכנולוגית) בחיפה.

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושירת בחיל האוויר בבסיס "רמת דוד". לאחר שחרורו המשיך בשירות מילואים פעיל.

ביום ה-5.6.1967, יום הולדתו העשרים ואחד, פרצה מלחמת ששת הימים והוא נקרא לשירות מילואים יחד עם יחידתו. בתום המלחמה החליט להתגייס לשירות קבע, ושובץ בבסיס "חצרים" שם שימש במגוון תפקידים טכניים. בהיותו פטריוט ואוהב ישראל הוא ראה חשיבות עליונה בתרומה למדינה ובעשייה להמשך קיומה. רצינותו, מחויבותו ומקצועיותו הביאו אותו לזכות בהערכת סובביו. בתקופה זו אף החליט לעברת את שם משפחתו המקורי (קוז'וקרו) לשם עברי - קרן.

בשנת 1969 נשא לאישה את אורה (לבית פאייר). הם הקימו את ביתם בבאר שבע ונולדו להם שתי בנות - רינת ונגה. דוד היה איש משפחה מסור ואוהב ונהנה מאוד מהזמן המשפחתי המשותף. הוא התגאה מאוד בבנותיו, הקפיד על חינוכן וליווה אותן באהבה לאורך שלבי התבגרותן.

בשנת 1988 פרש לגמלאות מצה"ל. עד מהרה השתלב היטב בסקטור האזרחי, הודות לאיכויותיו ולמקצועיותו.

בזמנו הפנוי נהנה לטייל בעולם, לצלם נופים מרהיבים ומבנים מיוחדים, וללמוד על תרבויות שונות. לימים היה לסב, ורווה נחת מהתרחבות המשפחה.

במרוצת השנים אובחנה בגופו מחלת סרטן ששורשיה בשירותו הצבאי. הוא עבר טיפולים למיגורה בתמיכת משפחתו וחבריו הטובים, אך כעבור זמן מה הטיפול כשל.

דוד קרן נפטר ביום כ' בכסלו תשס"ב (5.12.2001). בן חמישים וחמש בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בבאר שבע. הותיר אישה ושתי בנות, נכדה, אם ואח.

"דוד השאיר מאחוריו בני משפחה וחברים קרובים, שממשיכים לזכור אותו ולהתגעגע אליו" כתבו אוהביו.

על קברו קראה בתו את השיר "הספד" מאת עלי אלון:

"אנשים צנועים באמת / גם מותם חרישי / כמעט כמתנצלים: אנא / סלחו לי על הטרחה / לא יכולתי אחרת. / אנשים צנועים מתים בשקט / כמעט בנשיקה / הרחק ממילים. / הם אינם נלקחים לשמים / במרכבות של אש... אנשים צנועים באמת נישאים אל בית עולמם / להרהר בין העצים הגבוהים / בשקט על יקיריהם".