בנם של בטוחה ונחום. חיים חסן נולד ביום כ"ב בתמוז תרצ"ז (1.7.1937) בעיר טריפולי שבלוב. הוא אח של נוארה, משה, עמוס, ישראל, תמר, רחל ולידיה.

חיים בילה את ימי ילדותו בלוב. בשנת 1949 עלה עם בני משפחתו לארץ ישראל, וכעבור זמן מה הם קבעו את מקום מגוריהם במושב פורת שבאזור השרון. חיים גדל בצל מצוקות כלכלת הבית, ובהיותו צעיר לימים כבר נשא בעול הפרנסה. הוא שלח ידו בחקלאות ולא נרתע מעבודת כפיים מייגעת כי הדאגה לרווחתם של בני משפחתו הייתה בראש מעייניו.

בשנת 1957 נשא חיים את חיה, בת המושב פורת, מקום מגוריו. הוריו של חיים הכירו את הוריה של חיה ורצו לשדכם זה לזה. השידוך עלה יפה, ומאז הצטלבו דרכיהם בברית הנישואין. חיים וחיה גרו בבית הוריו שבמושב פורת, ושם נולד אביגדור בנם ונולדה גם רבקה בתם. כעבור שנים אחדות עבד חיים עם קבלן בתל מונד שבאזור השרון, ושם גר עם חיה רעייתו ועם שני ילדיהם. בתל מונד נולד בנם אלי.

בשנת 1963 העתיקה משפחת שחר את מקום מגוריה וקבעה את מושבה במושב טירת יהודה שבאזור השפלה. בטירת יהודה נולדו ילדיהם הבאים של חיים וחיה – אשר, רמי, נחום ובת שבע. בדי עמל עלה בידו של חיים לכלכל את משפחתו. הוא חבר לקבלן ובנה בתים בחריצות ובהתמדה ועסק גם ביציקת בטון. חיה, רעייתו של חיים, הטתה שכם ולא נרתעה מעבודת כפיים. היא עבדה ברפת ובמלאכת החקלאות, והייתה עסוקה בגידול הילדים.

אחיו של חיים היה שוטר במשטרת ישראל ושכנע אותו להצטרף לשורותיה. חיים נעתר והתגייס למשטרת ישראל. הוא הצטרף לשורות משמר הגבול, יחידה מבצעית של משטרת ישראל העוסקת בשמירת הסדר הציבורי, בהגנה על ביטחון העם ובמלחמה בטרור.

השירות והעבודה היו לחם חוקו של חיים. חיה רעייתו סיפרה שעמל יומו נסב סביב השירות וסביב העבודה. הוא עבד בשדה התעופה לוד, לימים נמל התעופה בן גוריון, ושימש שומר באירועים. לילות כימים עשה חיים במשמרות ממושכות, וכאשר נקרא לשירות בשל מחסור בכוח אדם, התייצב מייד בלי אומר ודברים.

חיים היה אדם שקט מאוד. בשקט ובלא טרוניה מילא את תפקידו. ב"יום האדמה", יום השביתה שארגן "הוועד הארצי להגנה על האדמות הערביות" במארס 1976, התייצב חיים לשירות לצד חבריו. חיה רעייתו סיפרה שהוא נעדר מן הבית שעות ארוכות, וכאשר שב הביתה גולל לפניה את קורותיו במשמרת הקשה. הוא סיפר לה על המאבק במפגינים ועל הניסיון לשמור על הסדר ועל הביטחון.

במהלך שירותו נאבק חיים גם במחלת האסטמה, ובאחת המשמרות אף נפגע בראשו בעקבות התפרעות במחסום.

חיים שמר לא רק על ערכים של חריצות ומסירות לעבודה ולשירות, אלא גם על ערכים של תורה ודרך ארץ. הוא היה אדם דתי ושומר מצוות ועשה כמיטב יכולתו כדי שלא לחלל את השבת. עם זאת מעולם לא חילל גם את קדושת עבודתו. חיה רעייתו סיפרה שלעיתים יצא חיים למשמרת לילה לאחר שאמר "קידוש" בליל שבת. ככל שעלה בידו ניסה לשמור על קדושת השבת, ולפיכך נהג לצעוד למושב בית עריף שבחבל מודיעין כדי למלא את תפקידו.

חיים אהב אדם והיה חברותי מאוד. חבריו נהגו לפקוד את ביתו ולשבת עימו יחד שעות רבות במרפסת הבית. חיים אהב לבלות גם בחיק משפחתו. הקשר עם אחיו היה הדוק, והוא נהג לסייע להם בשעת הדחק.

רב־סמל ראשון חיים נפל ביום י"ח באדר א' תשנ"ב (22.2.1992) בעת שירותו.

ביום נפילתו בילה חיים עם חבריו. הם ישבו וסעדו יחד, ולפתע לקה חיים בהתקף אסטמה. בנו הסיעו לבית החולים "השרון" שבפתח תקווה, ושם הוא נפטר. שם תם מאבקו של חיים במחלה ותמה גם דרכו בשירות משמר הגבול.

חיים היה בן חמישים וחמש בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבפתח תקווה. הוא הניח אישה, שתי בנות וחמישה בנים, הורים, ארבע אחיות ושלושה אחים.

חיים מונצח באתר האינטרנט "יזכור", אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל; חיים מונצח גם באנדרטות ברחבי הארץ: באנדרטה שבאתר ההנצחה לזכר חללי משמר הגבול, הניצבת סמוך לצומת עירון; ובאנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל, הניצבת במכללת המשטרה בבית שמש.