בן רחל וז'ק יעקב. נולד ביום ה' בחשוון תרצ"ה (14.10.1934) בעיר סופיה שבבולגריה. בן זקונים להוריו, אח של בלה ולילי.

מרדכי, שמגיל צעיר הכול הכירוהו כ-מרקו, גדל והתחנך בסופיה במשפחה חמה ואוהבת.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וגירוש היהודים מהערים המרכזיות לערי ספר, פונו בני המשפחה לעיר פרדיננד בצפון-מערב המדינה (כיום - מונטנה) ושבו לסופיה עם תום המלחמה.

כששבו, מרקו בן העשר החל ללמוד בקולג' צרפתי בעיר והיה פעיל בתנועת הנוער "השומר הצעיר". יסודי וחרוץ היה, מקובל ואהוב על חבריו.

בשנת 1948, בהיותו בן ארבע-עשרה, עלה ארצה ביחד עם חבריו לתנועה באמצעות "עליית הנוער". הם נקלטו בכפר הנוער בן-שמן, שם למד והתגורר במשך כשנתיים. ב-1949 עלו הוריו לישראל. אחרי ששהו במעברה עברו ב-1951 לגור בירושלים, במושבה הגרמנית, והוא הצטרף אליהם. החל ללמוד מכונאות רכב ב"מכללת אורט ירושלים" וסיים הכשרתו בהצטיינות.

בשנת 1953 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בחיל שריון, ואולם בחלוף זמן קצר ובזכות הכשרתו המקצועית הטכנית הועבר מתפקידו ושובץ לקורס מכונאי טנקים. הפגין מקצועיות ומסירות, למד על שני סוגי הטנקים שהיו בשירות צה"ל, "קרומוול" ו"שרמן" ומונה למדריך ולאחר מכן למפקד קורס מכונאי טנקים בבית הספר לשריון. היה מהמדריכים הראשונים בצה"ל בתחום זה. בקיא בחומר, שפתו רהוטה והסבריו בהירים. חניכיו סיפרו כי נהנו מאוד מהקורס בהדרכתו וכי הייתה לו דרך ייחודית ונעימה להבהיר גם את החומרים המורכבים ביותר.

עם תום שירותו הסדיר, המשיך לשירות קבע ושימש בשורה של תפקידי חימוש שונים. בשנת 1957 שובץ כמפקד חוליית ביקורת במפקדת גייסות שריון, האמונה על תפקוד מערך השריון וקידומו מבחינה מקצועית וטכנולוגית. בין היתר, היה חבר בצוות המצומצם שיצא לגרמניה כחלק מהשתלמות אימוני צוות חימוש של החיל בנאט"ו, לצורך רכישת ידע אודות טנק ה"פטון" שיובא לצה"ל.

מקצועיותו ואהבתו למקצוע הובילו אותו בשנת 1960 לצאת לקורס קציני חימוש, שאותו סיים בהצטיינות. בהמשך, שימש בשורה של תפקידי פיקוד בהם מפקד קורס מכונאי טנקים מסוג "שרמן" ומפקד ענף הרכב בבה"ד (בסיס הדרכה) 20, יצא לקורס מ"פ חי"ר (מפקד פלוגה חיל רגלים) וחזר לשירות בבה"ד 20 לתקופה קצרה.

ב-5.6.1967 החלה מלחמת ששת הימים, במהלכה שימש כקצין חימוש ולקח חלק עם יחידתו בלחימה בחזית המצרית. לאחר המלחמה התמנה כקצין חימוש של חטיבה 7 ברמת גולן ובהמשך כמפקד פלוגה בסדנה הגייסית, שתפקידה היה להשמיש את הטנקים הצה"ליים לאחר שנפגעו בקרבות ולהחזירם לכשירות מבצעית. בזכות יכולותיו האישיות וכישוריו הטכניים התקדם בסולם הדרגות ומונה בשנת 1971 למפקד הסדנה.

במהלך שירותו בבית הספר לשריון הכיר מרקו את סטלה. השניים נישאו, גרו מספר שנים ביפו וב-1973 הקימו את ביתם בעיר רחובות. בד בבד עם מינוף הקריירה הצבאית הרחיבו את משפחתם ונולדו להם שני ילדים – אבישי ושרית. מרקו היה איש משפחה מסור, אב דואג ואוהב שנהנה מאוד לבלות בחיק משפחתו.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בשבת י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), שימש כמפקד גש"ח (גדוד שירותי חימוש) 867 באוגדה 162 וסייע בלחימה בחזית המצרית, בגזרה הצפונית של חצי האי סיני. תפקיד הגש"ח היה לספק את שירותי האחזקה והתיקונים לכל הכלים הכבדים ששימשו את היחידות הלוחמות ולהחזירם במהירות האפשרית ללחימה בשדה הקרב. הוא ביצע את תפקידו ללא לאות ובמסירות ראויה. בני המשפחה סיפרו כי לא שב הביתה תקופה ארוכה ועל כן נהגו להחליף ביניהם מכתבים במהלך הלחימה לעדכונים. כך כתב להם מרקו באחד ממכתביו הביתה: "לסטלה ולילדים היקרים שלום רב. לאחר שנוכחתי לדעת שמכתבים לא מגיעים החלטתי לשולחם עם שליח מהסדנה שמזדמן לכאן לפחות פעם ביומיים... שלומי טוב והמלחמה מתחילה להירגע. אני נמצא רחוק מאוד, ליד סואץ ועד שהשגרה לא תיקבע - לגבי המלחמה נמשכת. מה שלומכם? התחלתי כבר להתגעגע יותר מדי, המחשבה לראותכם כבר לא מניחה לי במשך כל השעות.

בקשתי הגדולה ביותר היא שתשתדלו לא להיות לבד וכמה שאפשר תהיו אצל מישהו. האם הילדים בסדר ועוזרים לך? האם הפסיקו להרגיז אחד את השני? עד כמה ששמעתי הם גדלו ומתנהגים בסדר גמור וזה מאוד משמח אותי. אני מאוד דואג לכם מרחוק מבלי יכולת לעזור במשהו. אני לא צריך כלום רק שתהיו בריאים ותרגישו טוב. דרישת שלום לכולם. לך סטלה היקרה ולכם הילדים האהובים המון נשיקות מרחוק, מאחל אבא האוהב אתכם".

בשלהי מלחמת יום הכיפורים לקה מרקו בהתקף לב קשה. הוא קיבל טיפול רפואי, והיה נחוש חרף המגבלות שבמצבו הפיזי להמשיך בחייו וליהנות מהמשך עשייה ולמידה. סטלה סיפרה כי במהלך חודשי השיקום מהאירוע הלבבי שעבר שהה במנוחה בבית ונהג להעסיק את עצמו - ביצירה, ברקמה, בציור וסייע לה באפיית עוגות.

בשנת 1974 במקביל לשירותו הצבאי החל לימודי תואר ראשון במנהל עסקים באוניברסיטת "בר אילן", ועם סיומם בשנת 1977 מונה לתפקיד ראש ענף הדרכה במפקדת קצין חימוש ראשי (מקחש"ר).

בשנת 1978 מונה לתפקיד מפקד בה"ד 20, בסיס ההדרכה הראשי של חיל חימוש, בדרגת אלוף משנה. הוא סיפר כי מטרתו בביצוע התפקיד היא "ליצור תחושת ביתיות, שיבינו בשדה שבה"ד 20 יכול לשמש להם כבית". חריצותו ומסירותו לתפקיד, כישוריו הניהוליים ויכולותיו האישיות הביאו אותו להשגת המטרה והוא תואר בקרב אנשי החיל כמי שהביא לכך ש"תדמיתו של הבה"ד השתנתה מיחידה רווית נהלים ובירוקרטיה לבה"ד התומך בצורכי המערך".

כך סיפר אלוף משנה מאיר, פקודו וחברו: "נפלה בחלקי הזכות להיות פקודך בבית הספר לחימוש, ללמוד ממך ולימים ללכת בדרכך. ואולי לא שמת לב, מרקו, כי נפלה בגורלך הזכות להכשיר כמחצית מבוגרי כל בתי הספר המקצועיים של מדינת ישראל לתפקידם הצבאי, אחריות לאומית כבדה. בדרכך תרמת תרומה מכרעת לרמתו הטכנית הגבוהה של ציוד הלחימה, והטבעת את חותמך בקביעת המצפון הטכני של חיילי ומפקדי החימוש, אולי מבלי להרגיש מפאת גודל העשייה".

בשנת 1982 השתחרר מצה"ל. תחילה עבד בחברת "דגם מערכות" העוסקת בייצוא פרויקטים ממוחשבים בעלי טכנולוגיה חינוכית עבור תעשיית החינוך בחו"ל, בהמשך הקים עם שותפו מאיר את חברת "אל.אי.טי" שעיסוקה מתן ייעוץ ארגוני.

מרקו הִרבה לבלות בשעות הפנאי עם משפחתו וחבריו. הוא היה אדם יצירתי, בעל חוש אמנותי וידי זהב, ונהג לצייר ולאייר. כן אהב מאוד לטייל בארץ ובחו"ל.

אלוף משנה מרדכי (מרקו) יעקב נפטר ביום ח' בניסן תשנ"ה (8.4.1995). בן שישים בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הישן ברחובות. הותיר אחריו אישה, בן, בת ואחיות.

נכדיו אילי ויואב, שלא זכו להכירו, כתבו: "סבי לא זכה להיות סבא בחייו. אמא תמיד אומרת שהיא לא יודעת מי הפסיד יותר שלא הכרנו אותו – הוא אותנו או אנחנו אותו. סבא מרקו היה אדם אהוב. הוא היה סמל למסירות, לנתינה ולחריצות. לנו נשארו ממנו הסיפורים מלאי האהבה והערכה אליו".

בשנת 2015, במלאת עשרים שנה לפטירתו, נערך ערב לזכרו בנוכחות בני משפחתו, חבריו ואנשי צבא ושם סופר סיפור חייו. תיעוד של הערב זמין לצפייה באתר יוטיוב.

בתו שרית פרסמה בשנת 2020 את סיפורו בפרויקט "מאגר סיפורי מורשת – אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי". הסיפור פורסם בכותרת "לתת את הנשמה ואת הלב".

מרקו מונצח באנדרטה ברחובות לזכר בני היישוב שנפלו במערכות ישראל, ובבית "יד לבנים" בעיר.