בן שושנה ומיקי. שמואל נולד באילת ביום כ"א בשבט תשל"ח (29.1.1978). הוא נולד אחרי שתי בנות, רחלי ושרון, והשמחה בלידתו הייתה גדולה מאוד. שמואל נקרא על שם סבו מצד אביו, שנפטר בגיל צעיר.

כשהיה שמואל – שמגיל צעיר נקרא בפי כל שמוליק - בן חמש וחצי נפרדו הוריו, והוא נשאר להתגורר עם אביו, אליו היה קשור עד מאוד.

שמוליק החל את לימודיו בבית הספר "יעלים", בשכונה א' באילת. בכיתה ז' עלה לחטיבת הביניים בבית הספר "אלון" בעיר, ובסיום החטיבה המשיך לתיכון העירוני "גולדווטר", אותו סיים בהצלחה במגמת חשמל.

כשהיה שמוליק בן תשע הכיר אביו את דוני, שהייתה לרעייתו. החיבור בין דוני לשמוליק היה מיידי, ומיום שהכירו היא הייתה לדמות משמעותית בחייו. לדוני ומיקי נולדו שתי בנות, קארין ודורין, ושמוליק היה קשור מאוד לשתי אחיותיו למחצה. פעם, סיפרו ההורים, נדבקה קארין הקטנה בכינים בשיער ובשל כך סיפרו אותה בתספורת קצרה, ובגלל שנראתה כמו בן כינה אותה שמוליק "בני".

שמוליק גדל והיה לנער אהוב ומקובל. הוא אהב מאוד להתלבש יפה, אהב כלי רכב מהירים, אהב לשמוע את עופר לוי ואהב לבלות – הלימודים, כדברי בני המשפחה, לא היו בראש מעייניו, הוא בילה עם חברים ללא הפסק ותמיד היו סביבו המון בנות. אביו סיפר כי בנו הירבה לבלות עד השעות הקטנות של הלילה, ונראה כי הספיק בשלוש שנות חייו האחרונות מה שאדם רגיל מספיק בשנים רבות.

אליאב, חבר של שמוליק, סיפר על החברות האמיצה ביניהם: "שמוליק היה חבר וערך החברות היה תמיד מקודש בעיניו". הוא הזכיר מקרה מכיתה י"ב, כאשר הודיעו ששני נערים לא יוצאים לטיול השנתי, ביניהם שמוליק. "כבר אז ידענו, שאם שמוליק לא יוצא - כולנו לא יוצאים", סיפר אליאב, "זה לא השפיע על הצוות החינוכי, אך גם עלינו לא. ההחלטה הייתה ברורה - אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד! בבוקר הטיול התארגנו כל ילדי הכיתה, שנים-עשר במספר, בשלושה כלי רכב ויצאנו לטיול שנתי פרטי במסלול דומה, רצוף ערכים וחוויות... ערך החברות היה מקודש בעינינו".

מילדות הפגין שמוליק, שגדל באילת ליד הים, כושר אדיר בשחייה ובצלילה, וזה היה הספורט האהוב עליו. פעם, כשהיה בן שבע-עשרה וזה עתה הוציא רישיון נהיגה, לקח את הרכב של אביו ללא ידיעתו ונסע לדהב בסיני, לאתר הצלילה "בלו הול" (החור הכחול) שהוא אחד מאתרי הצלילה המסוכנים בעולם. הוא כאמור עשה זאת מבלי לומר להוריו ועל מנת שלא יגלו את הדבר שינה ברכב של אביו את מספר הקילומטרים, אך העיקר – הוא ביצע במקום צלילות מוצלחות ומהנות.

שמוליק סיים את לימודיו התיכוניים, והתגייס לצה"ל ביום 30.7.1996. הוא לא הסכים עם שיבוצו המיועד והתעקש לשרת במשמר הגבול – בין היתר משום שהעריץ את תנועת "מולדת" ואת מנהיגה רחבעם זאבי (גנדי) וידע שבמג"ב יוכל לתרום את חלקו בהתאם לצרכי המדינה ובהתאם לאמונתו. שמוליק התעקש, הוא נשאר בבקו"ם במשך שבועיים והודיע שלא ישרת בצבא אם לא יאשרו לו להתגייס למג"ב, ואכן מאבקו הצליח והוא שובץ לפלוגת "אלמוג" והחל טירונות ביחידת מג"ב בבית חורון.

שמוליק השתלב היטב ביחידה. מגיל צעיר הוא הקפיד מאוד על היגיינה ונקיון, וגם בצבא הצליח להקפיד בכך. הוא, לדוגמה, נהג להתקלח כמה פעמים ביום, וגם בצבא לא ויתר על כך אף שהדבר אמר להתקלח לעתים במים קרים.

אך שמוליק הספיק לשרת ביחידה רק חודשים ספורים - באחד הבקרים בבסיס, לאחר שיצא מהמקלחת הוא איבד את הכרתו. התברר ששמוליק חלה בסוג נדיר ביותר של סרטן, כזה שמופיע אחד לשמונה-עשר מיליון בבני גילו. במשך שנה ועשרה חודשים הוא נאבק במחלה, אך ביום י"א בסיוון תשנ"ח (5.6.1998) שמוליק נפטר בבית החולים באילת.

שמוליק היה בן עשרים שנים וחצי בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באילת. הותיר הורים וארבע אחיות.

על מצבתו של שמוליק כתבו בני המשפחה: "'יפה תואר' צדק אהב. אח ל- רחלי, שרון, קארין ודורין."

כתבו מפקדיו ורעיו של שמוליק במשמר הגבול: "אהבת החיים, אהבת הזולת, נכונות לסייע לחבריו ולסביבה, כושר מנהיגות והשאיפה לשרת במשמר הגבול היו חלק מקווי דמותו שנמחתה בטרם עת, אך לעד תישאר חקוקה בליבנו".

קארין, אחותו הצעירה של שמוליק, החליטה להתגייס למג"ב בעקבותיו. כששאל אותה אביה מדוע היא ענתה לו: "כי לא ראית מספיק את שמוליק עם מדים". והיא אכן התגייסה למג"ב והמשיכה גם לשירות קבע בחיל.

במקומון האילתי "ערב ערב" התפרסמו באפריל 2012, ערב יום הזיכרון תשע"ב, מכתבים שכתבו בני משפחה ליקיריהם שנפלו, במסגרת הכתבה "מכתבים שלא ייקראו לעולם". ביניהם היה גם מכתבו של מיקי ירקוני לבנו:

"שמוליק, בן שלי יקר.
השנים חולפות, אך הכאב עדיין מפלח בחזה. הזיכרונות, הגעגועים, כל אלה לא מרפים. השנים חולפות, ובכל שנה אני שואל למה ואיך. השנים חולפות, ובכל שנה אני שואל איך היה אילו. השנים חולפות, ובכל שנה אני שואל איך היה אם.
אילו היית, בן שלי יקר, הייתי לבטח רך יותר. אם היית, בן שלי יקר, הייתי לבטח רוקד בחתונתך.
אילו היית, בן שלי יקר, העולם היה נעים יותר. אם היית, בן שלי יקר, הייתי לבטח נהנה מילדיך, נכדיי.
אילו היית, בן שלי יקר, היית היום בן שלושים וארבע. אם היית, בן שלי יקר, לא היית נשאר לנצח בן עשרים.
נוח לך בן שלי יקר. אני אמשיך לשאול, אני אמשיך לחשוב, אני אמשיך לחלום...
אבא שלך, מיקי ירקוני".

בית הכנסת בבסיס מג"ב הסמוך למסוף בטאבה, גבול ישראל ומצרים מדרום לאילת, נקרא על שם שמוליק.

כתבה אמו של שמוליק:
"אבד לי היקר מכל, אבד ללא שוב. דם מדמי, עצם מעצמותיי.
הלכת לא תחזור. השארת זיכרונות, תכניות שנקטעו, בגרות שלא החלה, עזבתני לבדי, לכאוב, להתייסר, לבכות על יד הבור עליו הניחו זר.
גם אחרי ההודעה ועדיין בשבעה, בכל פעם שהדלת נפתחה, קפץ ליבי, החמיץ פעימה.
אולי הכל היה חלום, איתך נכנס האור, עם חיוך של מלאכים וצחוק מתגלגל.
קשה, קשה המחשבה שנשארתי לבדי, להתמודד עם הכאב, לסבול להתייסר. לחפש משען עליו להישען, אך אין לי אין, אחד שיעזור, יתמוך וימלמל דברי ניחום והקלה.
לא כך רציתי לסיים תקופת חיים, לכן בחרתי בחיים על אף כל הקשיים, כי אין לי פתרונות לכל אותם ההגיגים.
וכך אמשיך להתקיים, לנסות להשתקם לצחוק ולחייך, ואולי בדרך זו אוכל גם לנסות את זיכרונך לשמור, אולי אנדרטה להקים, את סיפורך שם לספר ולשמר.
נראה שהחיים גם ממך הם חזקים. נו אין ברירה בחרתי בחיים.
שלום יקיר, שלום אוצר. אותך אזכור תמיד, אף פעם לא אשכח.
שלום חבר, שלום ולהתראות. אולי בעוד שנים, אולי בזמן קרוב".