בן סימה ואלתר. נולד ביום ה' בחשוון תש"ז (30.10.1946), זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה, במחנה עקורים הופגייסמר בגרמניה. אח צעיר לאברהם ולמלכה. בן זקונים לניצולי שואה שרוב משפחתם לא שרדה.

ב-11 ביולי 1947, עוד בטרם למד ללכת, עלה עם הוריו ואחותו על אוניית המעפילים "אקסודוס" ("יציאת אירופה") שיצאה מחופי צרפת. בהגיעם לארץ גורשו באוניית ״אושן ויגר״ למחנה מעבר פפנדורף, בגרמניה.

משה למד אז על בשרו עד כמה חיוני שלעם היהודי תהיה מדינה עצמאית.

מספר שבועות לפני הכרזת המדינה ב-1948 הצליחה המשפחה להגיע ארצה מצרפת באוניית ״דולורס״ והתיישבה במעברת ״פרדס רוזנבלום״.

בהיותו בן תשע עברה המשפחה לבני ברק.

משה, ילד שובב עם לשון חדה וידי זהב שבלט בכישרונו האומנותי, החל את לימודיו בבית הספר הממלכתי בבני ברק וסיימם במגמת חרטות בתיכון המקצועי "רמז". הצטיין בספורט, בייחוד בענף האתלטיקה. היה חניך פעיל בתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד".

לאחר סיום לימודיו החל לעבוד כחרט.

בהיותו בן 17 הביע רצונו להתנדב לשרת כצנחן. ב-12.8.1964 התגייס לשירות סדיר, הוצב בגדוד 202 עם הקמתו – חטיבה 35, בפלוגת הטירונים הראשונה מחלקה ג׳ פלוגה א׳. בתום הכשרתו כלוחם, מקלען וצנחן יצא לקורס מ"כים, אותו סיים בהצלחה.

בשנת 1964 השתתף בקרב הראשון בחייו, המלחמה על המים בגזרה הסורית, אזור חירבת קרא. בספטמבר 1965 לחם כמקלען בקרב שהתרחש בפעולת קלקיליה, מבצע ״יהלום״.

על אף רצונו לשרת כמדריך צניחה, באוקטובר 1965 נפלה בחלקו הזכות להימנות עם גרעין ההקמה של סיירת ״חרוב״, שהוקמה לאור התגברות מעשי הטרור והקמת הפת״ח. במסגרת זו שירת באזור הבקעה וקו התפר עם ירדן.

לזכותו נזקף הציור הראשון של סמל הסיירת, המשמש סמלה עד היום - משה הרכיב את כל חלקי הציורים לכדי סמל אחד, עיצב וצייר בעזרת פחם את סמלה של ״סיירת חרוב״ לראשונה על קיר ודלת במגורי הלוחמים שבבסיס תל נוף.

בתקופת שירותו הסדיר זכו משה וחברו הקרוב דויד (דודי) גלעדי להיבחר להופיע כניצבים בשני סרטי קולנוע:״הטל צל ענק״ ו״יהודית״.

ב-8.10.1966 השתחרר משירות סדיר. מאז, ולאורך שלושת העשורים הבאים, שירת שירות פעיל במילואים ולחם במלחמות ישראל.

במאי 1967, כשלושה שבועות בטרם פרצה מלחמת ששת הימים, גויס בצו 8 לפלוגה ג׳ גדוד 71 בחטיבה 55 של הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור. יומיים לפני פרוץ הקרבות הועברה החטיבה לאזור בסיס תל נוף ובבוקר ה-5.6.1967, יום פרוץ המלחמה, הוסעו למסלולי ההמראה. היעד היה לצנוח באזור אל-עריש שבסיני, ברגע האחרון נודע על הצלחות אוגדת טל בשדה הקרב והצנחנים הופנו לפרוץ מזרחה.

משה כמקלען נמנה עם הכוח הפורץ שהגיע לכותל המערבי בירושלים ב-7.6.1967. בספרו של מוטה גור ״הר הבית בידינו!״ מובאות עדויות המתארות את פועלו בקרב, הקרב שחרך את נפשו.

לאחר תום השלב הראשון הגדוד היה בדרך לשחרור העיר העתיקה, והתמקם בשכונת שיח׳ ג׳ראח. למחרת, הוטלה על הגדוד משימת כיבוש רכס ״אוגוסטה ויקטוריה״ שלאחריו הפלוגה פנתה לכיוון שער האריות ונערכה לפריצה שבסיומה התמקמו על החומות.

ב-9.6.1967 הועבר עם שאר חיילי החטיבה במסוקים לגזרה הסורית בדרום רמת הגולן, שם השתתף בקרב נוסף באזור ציר הכביש כפר חרב-צומת רפיד.

לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש, החטיבה הוסעה לטקס ברחבת הר הבית.

ב-21.3.1968, במלחמת ההתשה, השתתף בקרב ככוח עתודה באזור גשר אדם, נכון לצלוח את הירדן בפעולת "כָראמה" (מבצע תופת) – פשיטה נרחבת על מפקדת הפת"ח בבקעת הירדן.

משה, שעוד בנעוריו החליט ללכת בדרכי אביו ולהפוך לכבאי, הגשים זאת לאחר מלחמת ששת הימים והחל להתנדב במכבי אש.

אחרי שחסך כסף משה נסע ללונדון ללמוד צילום, טלוויזיה וקולנוע. באוגוסט 1969 חזר לארץ.

ב-5.11.1969 נישא לציפי אהובתו, אותה פגש ב-21.4.1968. נרקמה ביניהם מערכת זוגית שליוותה אותם יחד יובל. ציפי ליוותה אותו במסע הארוך והייתה לו למשענת, טיפלה וסעדה אותו עד יום מותו במסירות אין קץ.

ביום 15.11.1969 משה השתתף בתרגיל חטיבתי באזור ירוחם כמקלען. במהלך התרגיל נפצע ואיבד את השמיעה למשך מעל לשבוע, אך זה לא מנע ממנו להמשיך בפעילות. לקראת תום התרגיל נסעו לתל נוף, לביצוע צניחת לילה. הצניחה הייתה קשה עקב נחיתה על אבן ״חמדה״ שגרמה לפציעתו באגן.

השמיעה באוזן שמאל לא חזרה. בשנת 1969 הוכר כנכה צה״ל לראשונה.

בתחילת 1970 ובמהלך מלחמת ההתשה גויס משה לפעילות מבצעית באחד המעוזים לאורך תעלת סואץ. באפריל 1970 שובץ לתפקיד לוחם ונהג זחל״ם בפלוגת המפקדה של חטיבת הצנחנים 55 בפיקודו של דני מט.

משה וציפי התגוררו בתחילה בחולון. ב-2 במאי 1971 נולד רותם, בנם בכורם, ועברו להתגורר ברמת גן. זמן מועט לאחר מכן החליטו לעברת את שם המשפחה משטיינפלד לשדה.

משפרצה מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 גויס בצו 8 למפקדת חטיבה 55 (247) בפיקודו של דני מט. שימש כלוחם, נהג זחל״ם והתנדב למשימות איסוף פצועים מאזור הצליחה של תעלת סואץ. בלילה שבין 16-15 באוקטובר הוטל עליו לנוע מספר פעמים על ציר טרטור-לכסיקון לאיסוף נפגעים מאזור הצליחה שהופגז תחת ארטילריה כבדה. לאחר שהתבסס ״ראש הגשר״ וגשר הגלילים הותקן, צלחו כוחות נוספים את התעלה, החטיבה על גדודיה התקדמה צפונה להרחיב את אזור הצליחה, לבסוף התמקמה בפאתי העיר איסמעליה. במשך כחצי שנה שהה עם מפקדת החטיבה ונמנה עם אחרוני הלוחמים שעזבו את אדמת אפריקה עם השגת הסכמי שביתת הנשק בק״מ ה-101.

כשנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ב- 4 בנובמבר 1974 נולדה מורן, בת הזקונים.

ב-8.5.1977 שוחרר מחטיבת הצנחנים והחל לשרת באוגדת שריון בבסיס "צאלים" כנהג צמוד של מפקד אגד התחזוקה אל״מ חיים עדיני. ביוני 1982 עת החל מבצע "שלום הגליל", גוייס בצו 8 כלוחם וכנהגו.

בשנת 1986 בנה משה את בית המשפחה ביישוב אורנית.

ב-1987 שוחרר מאוגדת צאלים ועם פרוץ האינתיפאדה הראשונה הוצב כמפקד צוות מילואים בפלס״ר חטמ״ר אפרים בפיקודו של סרן אבנר מוצפי שפעלה להגנת היישובים באזור והתמקמה בלב טול-כרם. משה פיקד על מאחז בכפר עזריה אשר באחד הלילות הותקף המאחז על ידי המון עוין מהכפר אבו דיס אך הכוח הצליח להדוף את ההמון המסתער, ללא נפגעים לכוח בפיקודו.

בחורף 1991, במלחמת המפרץ הראשונה, גויס בצו 8 כחלק משירותו בפלס"ר הגמ"ר שומרון ומתוך כוונה לקחת אחריות על פעילות הבט״ש מידי חיילי הסדיר.

ב-1992 שירת בשומרון.

ב-17.11.1992, בגיל 46, שוחרר משה משירות מילואים.

משה הקדיש את כל חייו לביטחון ישראל ובד בבד היה איש רב-פעלים ולרגע לא שקט על השמרים.

תחילה שימש מנהל מודעות בשבועון הבידור ״להיטון". הוא אף הפיק את תחרות "נערת היופי" של העיתון וב-1977 הצליח להביא לטקס ההכרזה על הזוכה את השחקן ארנולד שוורצנגר. כעבור כמה שנים, הוציא לאור ביחד עם רעייתו את המקומון ״זהו זה״.

בשנים 1979 עד 1989 עבד בעיתון "מוניטין" כמנהל מחלקת מודעות, ובהמשך התקדם לתפקיד מנהל מסחרי של קבוצת "מוניטין". לאחר מכן, כמנהל שיווק בעיתון "כותרת ראשית".

בהמשך הקים עסק פרטי להוצאה לאור ותקשורת שיווקית בשם "New Age", ייצג והכניס לארץ את חברת התעופה ״ונוס איירליינס״ והביא לתודעה את האי היווני סאמוס.

בנוסף לכל עיסוקיו ובתחילת דרכו עבד בספארי שברמת גן, שם טיפל באריות.

בשנת 2002 סיים בגאווה רבה B.A במדעי הרוח והחברה, עם התמקדות בתחום התקשורת, באוניברסיטה הפתוחה.

מעבר לפגיעה בשמיעה והפגיעה הפיזית, ב-2003 הוכר משה כהלום קרב נצרך (PTSD). בהיותו אקטיביסט ואידיאליסט הנלחם על עקרונותיו, השתתף במאבק נכי צה״ל לקבלת הכרה ותיעד את המאבק במצלמתו.

משה היה איש משפחה אוהב וחם. כשילדיו היו קטנים אהב לבנות עימם טיסנים ולהטיסם. טיולים, צעדות וסיורים בכל הארץ ובכל הזדמנות. התרגש כשהפך לסבא, השקיע בנכדיו והרעיף עליהם אהבה. הצחיק את סובביו בבדיחות ואף ידע להשתטות מעת לעת. הרבה לנהוג ולטייל ברחבי הארץ – לבד וביחד.

כאומן פורה התמיד במלאכת היצירה, בעל ידי זהב, ניחן בחדות ודיוק. הוא בנה, צבע, חידש, עיצב, פיסל, צייר ואהב מאוד לצלם ולערוך סרטים, כאשר ברקע מתנגנים שיריו של ליאונרד כהן או רעשי הסימולטור שאהב להטיס.

משה נפטר עקב נכותו המוכרת בשל פציעתו בקרב בי"ז בתמוז תש"פ (9.7.2020) והוא בן שבעים ושלוש. הובא למנוחות בבית העלמין "ירקון" בפתח תקווה. הניח רעיה, בן, בת, נכדים, אחות ואחיינים.

משה הונצח בפארק סיירת חרוב שעל גבעת הרעות הסמוכה לחוות "עיינות קדם" בבקעת הירדן.

תמונתו וסיפור יצירת סמל היחידה מופיעים בגיליון הראשון של "חרוב"– ביטאון עמותת הסיירת, הזמין ברשת. שמו נזכר בהקשר זה גם בערך "סיירת חרוב" באנציקלופדיה השיתופית ויקיפדיה.

למשה היה ערוץ יוטיוב בו שיתף סרטונים שצילם וערך בתקופות שונות בחייו, כתובת הערוץ – https://www.youtube.com/@Samos360

שפע יצירותיו של משה – פסליו וציוריו – מקשטים את ביתו ומנכיחים את הווייתו.