בן ליליאנה ואיזו. נולד באשדוד ביום ד' באב תש"ל (6.8.1970). אחיהן של בתיה ודליה. ילד סנדביץ.

אבי נולד בבית החולים "קפלן" ברחובות. בילדותו היה קרוב מאוד לאחיותיו. משפחתו נדדה בארץ מבחינת המגורים אך המקום המשמעותי ביותר עבור אבי היו השנים בהן גדל בימית שם הכיר חבורת ילדים איתם גדל ואהב, עם פינוי סיני, במלאות לו שלוש-עשרה, העתיקה המשפחה את מגוריה לערד, שם המשיך ללמוד והתחנך. משפחתו הגרעינית מתגוררת בערד עד היום.

אבי היה ילד סקרן הצמא לידע. הוא אהב מכונאות, והִרבה לשחק בלגו ובמטוסים; היה לו אוסף ענק של דגמי מכוניות, והוא נהג לפרק ולהרכיב אותן עם אביו. את אהבתו הגדולה למכוניות מיניאטוריות, המיר בנערותו באופנועים; בן שש-עשרה החל לרכוב עליהם.

אבי השתלב במגמה הריאלית בתיכון בערד, נער אהוב ואהוד על חבריו ועל סובביו. בכל טקסי בית הספר השתתף כקריין. נראה היה שהוא מצליח בקלות ובלי מאמץ ומגיע להישגים גבוהים, והוא אכן סיים את לימודיו בהצטיינות.

בשעות הפנאי האזין בהנאה הן למוזיקה קלאסית הן למוזיקת רוק כבד, מאוסף הדיסקים הגדול והמגוון שלו. הוא גם למד לנגן באורגן.

ב-21.2.1989 התגייס אבי לחיל החימוש. בהמשך עבר קורס קציני שלישות, ובתום שירות החובה המשיך לשירות קבע בבסיס השלישות בבאר שבע.

בשנת 1992 עם שחרורו מצה"ל, החל את לימודיו בפקולטה להנדסת חומרים באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. באותה עת חנך ילדים קשי יום בפרויקט פר"ח ובמקביל עבד גם במכללת "טומשין" דרך פרויקט קרן קרב כמורה לאנגלית ולוגיקה, לימד בשיטה חווייתית בבתי ספר בדרום, ובהמשך בשל הצלחתו קודם אף לתפקיד מנהל פרויקטים חינוכיים באזור.

עם תום לימודיו בהצלחה הוענק לו התואר מהנדס חומרים.

את אשתו מיכל קינן, אבי הכיר בשנה הראשונה ללימודיו באוניברסיטה, בקורס באנגלית בו שניהם למדו יחד, במקרה.

במחברת השירים שנמצאה לאחר מותו תיאר אבי את היכרותו עם מיכל, במהלך לימודיהם, "הפגישה הראשונה": "שיעור אנגלית ... והנה הגיע הקסם. חיוך גדול, משקף צבעוני, ... שרשרת גדולה ומנצנצת, ... נעלי עקב ותיק עור שנוחת על השולחן בחבטה ומודיע: מיכל הגיעה! אהבה ממבט ראשון. חיוך ענק, מוקף בנמשים, 'נימושית', יופי מהמם. האהבה שלי הגיעה. אוּבָה נכנסה לחיי." עוד כתב: "איזה כיף שאפשר לאהוב את מיכל. מעניין איך לא קראו לאף הוריקן או טורנאדו עד היום 'מיכל'. טוב – עוד לא הגיעה סערה מספיק גדולה..."

אבי ומיכל עברו לגור יחד בבאר שבע. הוא קרא לה בשם החיבה "אוּבָה" מלשון אהובה, והיא כינתה אותו "אוּבִי", כלומר אהובי. הזוגיות שלהם נשאה אופי מיוחד, של צחוק, של חיוכים ושל אהבה ענקית. תחת הכותרת "עניין של רצון" פירט ודייק את מהות היחסים שלהם: "אני רוצה ארון מפתחות עם שני זוגות מפתחות, שנוכל לבחור באיזה אוטו לנסוע. אני רוצה דירה חדשה. אני רוצה לנסוע לארצות הברית. אני רוצה בית עם המון חיות וילדים. אני רוצה להיות עצמאי. אני רוצה... אני רוצה רק את מיכל...".

ככל שהעמיקה ההיכרות בין השניים, התאהבה בו גם משפחתה הגרעינית והמורחבת של מיכל. אחרי ארבע שנות זוגיות נישאו השניים בספטמבר 1997 בחתונה אינטימית ומרגשת. במהרה הפך אבי לבן ולחבר של אביה, בנצי; אבי כינה את בנצי "חתמי", ועמד עימו בקשר יומיומי קרוב.

אבי ניחן בקסם אישי ובכושר מנהיגות. בזכות אישיותו הממגנטת, הכריזמה וחוש ההומור המפותח – הוא קירב אליו אנשים והיה מוקף חברים. הוא חיקה בהצלחה מגוון דמויות ומבטאים, מתח אנשים והצחיק את כולם. שטותניק מצד אחד, ומצד שני – ידע להניע אנשים ולהעצימם, היה ענייני מאוד והפריד בין עיקר לטפל. בעבודתו גילה גמישות, ידע להסתדר בכל מצב ונחל הצלחות במהירות. כאדם חכם, סקרן ורחב אופקים – קרא, למד והתעניין בתחומים רבים ומגוונים. הוא ניחן בקליטה מהירה ובזיכרון פנומנאלי.

בשנת 1999 עברו מיכל ואבי לדירתם הראשונה במודיעין. אז החל אבי לעבוד בחברת "יעד" כמנהל פרויקטים, ועסק בהקמת חניון תת קרקעי ייחודי בתל אביב.

בינואר 2001 הפך אבא לליאור, בנו הבכור. בסוף שנה מבורכת זו הוא התגייס מחדש לחיל החימוש בפרויקט הייחודי "חלון הזדמנויות", סרן ביחידת הניסויים של החטיבה הטכנולוגית-לוגיסטית. בתפקידו זה עסק במחקר ופיתוח של חומרי נפץ וטכנולוגיית אחסנה, זכה להערכה רבה ואף נבחר לקצין מצטיין חֵילי.

בשנת 2006 הועלה לדרגת רב-סרן והתמנה למפקד בית המלאכה לעיבוד שבבי במרכז השיקום והאחזקה (מש"א 7000). אבי היה שותף לפרויקט הייצור של טנק המרכבה סימן 4. כמפקד דאג מאוד לפקודיו – למשרתי הקבע ולאזרחים עובדי צה"ל; לחיילים סדירים שימש כאב בעל לב זהב. הוא ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה והפגין חמלה ונכונות לעזור.

לכבוד יום הולדתו השלושים ושבעה, בשנת 2007, קיבל אבי מתנה מופלאה – את בנותיו התאומות גאיה ונויה. המשפחה עברה להתגורר בבית מרווח, בשכנות לחבריהם הטובים ביותר אסנת וערן סוקר – שותפים לבילויים משפחתיים וזוגיים, כך הפכה החבורה למשפחה מורחבת.

כאבא מעורב ומשקיען לקח אבי חלק פעיל בגידול הילדים והשתתף באסיפות הורים ובפעילויות גן הילדים ובית הספר. בכל שבת בילה עם הילדים זמן איכותי שתל בגינת הבית, ויחד אפו מאפים שונים יצאו לרכב על אופניים. עם בנו ליאור התגושש באהבה. לצד החלק בו היה ילד איתם דאג למשמעת וחינוך בבית, תרם רבות ללמדם להיות ילדים עצמאיים. אבי הכיר בחשיבות הזמן המשפחתי, וסביב "שולחן עגול" בשבת בבוקר, כל המשפחה ישבה לארוחת בוקר משפחתית בה שוחחו ושיתפו בחוויותיהם.

בקיץ 2008 ניחתה עליהם בשורה קשה. אבי אובחן כחולה בסרטן מסוג מלנומה, במצב מתקדם. הוא נאלץ לעבור ניתוחים מספר וטיפולים קשים, ובמהלך כל התקופה המשיך לעבוד. באותה שנה אובחנה גם מיכל בסרטן בלוטת התריס מה שהפך את ההתמודדות לכמעט בלתי אפשרית. אבל אבי, בזכות החוסן, החוזק המשיך לתמוך במיכל תוך כדי הטיפולים שלו והיא תמכה בו. לאחר שנה של מלחמה במחלה, זכה להפוגה ממנה. גם מיכל נכנסה להפוגה . בשלב נסיגת המחלה בגלל העזרה הרבה שקיבלו בזמן המחלה לאבי היה חשוב מאוד להחזיר ולתרום לקהילה, כך בחר להצטרף והתנדב לקבוצת אנשים שקראה לעצמה "מנדלת הלב" – הייתה מעגל קהילתי תומך בחולי סרטן ובמשפחותיהם". בזכות כישורי הניהול שלו זכה הארגון לעיצוב מחדש ולהכרה פורמלית כעמותה. לאחר הצטרפותו צמחה העמותה מעשרות מתנדבים למאות, ומעגל המשפחות שהעמותה מסייעת להן התרחב מאוד.

בשנת 2010 מונה אבי למפקד בית המלאכה לאחזקה במש"א. הוא התמודד עם אתגרים מורכבים – ניהוליים וטכנולוגים, הוביל פרויקטים גדולים וחשובים שימשיכו לשרת את המש"א עוד שנים רבות. פקודיו ועמיתיו העריכו אותו מאוד, הן את יכולותיו המקצועיות הן את הצלחתו לאחד אנשים ולרתום אותם לעשייה. אבי העניק לכל אדם את ההרגשה שהוא מיוחד, ובקסמו שבה את לב אנשיו.

בקיץ 2013 הִכתה המחלה בשנית והפעם ביתר שאת. בשש וחצי השנים שנאבק במחלה, המשיך אבי לנהל חיי משפחה מלאים לצד מילוי תפקידו במש"א, התנדבות בעמותה ועזרה לכל מי שנזקק לו. גם בימים שבהם חש ברע, התייצב לעבודה. מעולם לא ויתר לעצמו ולא חש קורבן. "כולם רוצים לחיות" כתב "אין זמן מתאים לחתונה, לילדים ובהחלט שאין זמן מתאים למחלת הסרטן. באוקטובר 2008 כביש מהיר לתל אביב. הסרטן הגיע בטלפון. ביוני 2013 חזר בשיא הדרו, מפושט, מפוזר, הגיעה העת לצאת למלחמה".

בזכות המלחמה הזו אבי הצליח להכנס להפוגה נוספת בת כשנה. אבי ומיכל ניצלו בה כל רגע, טיילו עם הילדים בארץ ובחו"ל, נפשו וחגגו ככל האפשר. ביולי 2014 זכה לחגוג את בר המצווה של בנו בכורו, ליאור, עם המשפחה ועם החברים; אך באותו השבוע נודע להם שהסרטן חזר בשלישית והפעם חדר למוח. המצב היה קשה מאוד. לאבי ומיכל היה חשוב מאוד ליצור לילדים חוויות משותפות, ובחודשים האחרונים לחייו הספיק יחד עם משפחתו שכה אהב לטייל בארצות הברית ואף לבלות סוף שבוע באילת יחד עם אביגיל אחותה של מיכל ובעלה זהר ושני הילדים שלהם דניאל ושגיא שאבי כל כך אהב והיה קשור אליהם.

ב-6 באוגוסט 2014 חגג אבי יום הולדתו הארבעים וארבעה יום ההולדת האחרון שזכה לחגוג בחיק אוהביו, במסיבת הפתעה שמיכל הכינה לו. במחברת שיריו כתב אבי: "החיים הם חגיגה/ מתחילים בשקט... לידה./ סוערים, רועמים/ מתהפכים/ זועקים וכואבים/ שמחים ומחייכים/ מחבקים ומנשקים/ ואז הכול נגמר.../ בשקט.../ אז היינו פה./ ומה?/ מה נשאר?/ זיכרון, תמונה, רגש של געגוע."

ובשיר אחר תיאר את התמודדותו המורכבת בחייו עם הטוב ועם הרע: "לנשום עמוק/ להרגיש את החיים/ כל נשימה – חיים מלאים./ כל נשימה – מרחיבה ואוספת./ שאיפה ונשיפה./ לשאוף את החיים ואת הטוב./ לנשוף את הרע./ יש רע?/ ואולי אין רע?/ תלוי איך נושמים.../ אולי התחלנו לנשום רק כשרע./ אז טוב או רע?"

ב-6 בדצמבר 2014 בהפתעה מוחלטת, לאחר ארוע משפחתי שבילה יחד עם כל מי שאהב, אבי התמוטט, גופו לא יכל לו יותר והוא הובהל לבית החולים "שיבא". כעבור שבועיים, בנר שישי של חנוכה, עצם את עיניו לנצח. רב-סרן אבי דוד נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ט בכסלו תשע"ה (21.12.2014). בן ארבעים וארבע בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין. הותיר אישה, בן ושתי בנות, הורים ושתי אחיות.

על מצבתו של אבי חקקו אוהביו: "אוהב, לב זהב, לוחם אמיץ – ענק מהחיים. אוהבים עד אין סוף, OOVA והילדים".

בהלווייתו הפריחו אוהביו בלונים צבעוניים, ממש לפי בקשתו ממיכל באחת השיחות שהיו להם. לתדהמתה ביום הלווייתו מצאה מיכל רעייתו מחברת שירים שלו בה כתב את השיר הבא: "אני רוצה הרבה בלונים ושמחה על החיים, שמחה שהיינו ביחד, שמחה שהספקנו והרבה. טוב, מותר קצת לבכות. אבל למחרת לשים מוזיקה סוערת לטינית, חושנית, ולהמשיך לחיות. טקס של אשכבה עם שיר תפילה, עם חיוך. אל תניחו אבן, כי אם זרע קטן או שתיל – שיצמח ויצל מהשמש היוקדת – שתמיד יהיה ירוק ויהיה צל."

הלווייתו שיקפה את רוחב וגודל ליבו, את החברים שאהב. בהלווייתו השתתפו כארבע מאות איש שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.

מיכל הקדישה לו את השירים "אהוב יקר" של רונית שחר ו"Always look on the bright side of life" של מונטי פייטון, ונפרדה ממנו: "אבי, 'אובי' שלי, היית בן זוגי במשך עשרים ואחת שנים; היית הגבר שלי, קסום, אופטימי, רומנטי, מלא תשוקה ושמחת חיים, החבר הכי טוב שלי בעולם, הנפש התאומה שלי. חוויתי אהבה שאין לה גבול ומילים לתאר. אתה איש גדול מהחיים, מיוחד במינו, יצירתי, לא שגרתי. ... שלטת הן בדיבור הן בכתיבה וקריאה בשפות אנגלית, ערבית ורומנית. אתה אחד האנשים המצחיקים ביותר, שידעו לחקות במבטא רומני, רוסי, ערבי, פרסי. חיי היו מלאים שמחה וצחוק בזכותך. לכל מקום שהגעת תמיד היית אהוד ומוערך, כריזמטי, מלא עוצמה ונוכחות. זכיתי לשותף מלא ומעורב בהורות; אתה אבא מדהים, מסור ומעורב בכל פעילות שקיימת. בשנה וחצי האחרונות לחייך לא ויתרת ולקחת יום יום את הילדים למסגרות כדי למצות עד תום. איזה בשלן מופלא, שאת מטעמיך ידעת לצַלְחֵת כמו במסעדות הגורמה המשובחות ולפנק אותי ערב ערב. וברוחב הלב נהנינו לארח יחד בכל הזדמנות משפחה וחברים. התשוקה העמוקה שלך לקפה הייתה בכל מקום, לא אשכח איך תמיד היית יושב עם כוס קפה ביד וחיוך מרוח על השפתיים. כמה מוכשר אתה, את הכול רצית לעשות בעצמך במו ידיך, כמו את רוב הבית שלנו. אתה אדם עם לב רחב, אוהב אנשים, תמיד מוכן לעזור כמה שרק יכול ובצנעה. בכל מקום בו היית השארת חותם. חלקת איתי את אהבתי המוגזמת לבעלי חיים והסכמת להיכנע לכל השיגעונות שלי לעניין, אפילו כשהם תפסו לך את המקום במיטה בלילה. כחלק מהבילוי הזוגי שלנו התעקשת לבוא איתי לעשות 'שופינג', לא רק נכחת בחנות אלא גם עזרת לבחור לי בגדים ונעליים. בזמן הקצר שעמד לרשותנו יחד, בלענו את החיים. לכל אורך השנים טיילנו כזוג וכמשפחה בהמון טיולים בארץ ובחו"ל. באחת השיחות האחרונות שלנו אמרת לי – 'תודה לך, יחד יש לי חיים מלאים, אני מרגיש מאושר ושלם, הספקתי את כל מה שרציתי. עכשיו נשאר רק להמשיך ליהנות ממה שיש'."

‏מיכל שיתפה בפייסבוק: "אבי, אובי שלי, האדם הכי חי שאני מכירה ... הכול עשינו יחד. הייתה לנו זוגיות שבאמת מעטים זוכים לה. עבדנו עליה שנים ביזע ודמעות. ועכשיו אתה אינך ואני נותרתי עם חלל תהומי בלב שלי." בפוסט אחר כתבה: "עד לפני חודשיים חזרת כל שבוע בלילה מסדנת הבישול שעשית עם אבא, כולך סמוק מאושר ומדושן, מביא איתך טעימות של המטעמים שהכנת. כמה נהנית מהביחד עם 'חתמך', מהעבודה במטבח. ישבנו יחד בסלון והתלהבנו מכל הגורמה. כל כך מתגעגעת לערבים הרומנטיים שלנו אחרי שהשכבנו את הילדים לישון ואתה הגשת לי ארוחת ערב מפנקת מעוצבת כמו במסעדות."

סימה חמותו נפרדה: "אבי היקר שלי, לפעמים חושבת שאולי אתעורר ויהיה זה רק חלום. ... אבל לצערי זו המציאות ואתה לא איתנו. כמה כואב. כמה בלתי נתפס. בשבעה למדתי עוד יותר להעריך ולהעריץ אותך. ... ידעת את העומד לקרות. הכנת, דיברת, כתבת. לא על עצמך חשבת. אלא על כולנו ובעיקר על מיכלי והילדים. אפילו השירים שכתבת ומיכלי מצאה אותם בפעם הראשונה אחרי הלוויה. קראה בהם שוב ושוב בפני המבקרים. ראיתי כמה ניחמו אותה ... ויכולתי לחוש שאתה יושב מאחור עם החיוך המיוחד שלך ומרוצה שהצלחת במשימתך. הבנתי עכשיו שבקשתך ממני לעזור לך בחלק הרפואי באה כדי להעסיק אותי, להוריד ממני חששות וחרדות."

"האובדן קשה ולא עובר יום מבלי שארצה להתקשר ולחלוק איתך איזו סיטואציה מצחיקה או משהו שאתה חייב לשמוע," אמר זהר, גיסו וחברו. "אני חייב להודות שבשנה האחרונה אפילו הסלולארי שלי התקשר אליך כמה פעמים מעצמו." ‏

אבי השאיר את ילדיו ואשתו בידיהן האמונות של חבריו ליחידת מש"א, שהפכו למשפחה וממשיכים לתמוך וללוות את המשפחה כל העת.