בנם הבכור של ויקטוריה וסמי. נולד ביום כ"ב באב תש"ט (17.8.1949) בחיפה. אח לסוזי.

אבי גדל והתחנך בחיפה. למד בבית הספר היסודי "שלווה" בשכונת קריית אליעזר ולאחר מכן עבר לבית הספר הטכני של חיל האוויר.

בשנת 1967 התגייס לצה"ל ושובץ בטייסת 110 של חיל האוויר בבסיס "רמת דוד". לאחר מכן עבר לגף חימוש בחיל. בתום שירות החובה המשיך לשירות קבע ביחידה.

בשנת 1971 פגש בגף את אסתי. השניים התאהבו, היו לזוג ונישאו כעבור שנה וחצי. נולדו להם בן - עמית, ושלוש בנות – טל, עדי ושי. אבי היה איש משפחה חם, אוהב ודואג. הוא אהב לטייל עם המשפחה, לשיר בדרך ולספר על כל מקום שהגיעו אליו וקשור להיסטוריה של מדינת ישראל. כדי להצחיק את ילדיו בארוחות ליל שבת, המציא חמשירי אי-גיון (נונסנס).

בשנת 1975 עבר לשרת בטייסת 117, אף היא ברמת דוד, והמשפחה עברה לגור בשיכון המשפחות של הבסיס.

אבי יצא לקורס קצינים. בסיומו הוצב בטייסת 140 בבסיס "עציון" שבחצי האי סיני, ומשפחתו העתיקה את מגוריה לשם. לאחר פינוי הבסיס עברה הטייסת לבסיס "רמון", סמוך למצפה רמון. בתום תקופת תפקידו בטייסת מונה למפקד גף תחמושת אווירית.

בשנת 1987 עברה המשפחה להתגורר ביבנה לאחר שאבי עבר לשרת במחנה "צריפין" בתור סגן מפקד מחש"א (מרכז חימוש אווירי). במרוצת שנותיו בצה"ל התקדם לדרגת רב-סרן.

אבי התמסר למקצועו אך ידע להשקיע גם בתחביביו ולהתענג על מנעמי החיים: טיולים, חופשות משפחתיות, אוכל משובח, שיחות מלב אל לב וקריאה. סדרת הספרים של מנחם תלמי "תמונות יפואיות" הייתה אהובה עליו במיוחד.

הוא התברך בחוש הומור נדיר ובתבונה רבה שבזכותם כרך אחריו את כל בני המשפחה, היה מוקף חברים והנהיג את פקודיו בצבא. בכל מסיבה היה "מסמר הערב", ואי-אפשר היה להתעלם מנוכחותו. השילוב בין כובד ראש ובדיחות הדעת התבטא, למשל, בערבי ליל הסדר שערך ברצינות ושזר בהם דברי חוכמה אך גם הוסיף עליצות וצחוק.

בשנת 1988 חלה בסרטן. במשך ארבע וחצי שנים נאבק בגבורה במחלה. בקיץ האחרון של חייו התנגן רבות השיר "הקיץ האחרון" שביצעה להקת "שפיות זמנית" למילים וללחן מאת מקס גת מור. רעייתו אסתי כתבה: "השיר הזה ... התנגן שוב ושוב כמין אות, סימן לבאות, שיר שהיה לנו כל כך רלוונטי ומתאים. ושוב ושוב שירת אותו כאומר לנו, 'תתכוננו!'"

אבי סער נפטר ביום א' בכסלו תשנ"ג (26.11.1992). בן ארבעים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ביבנה. הותיר אישה, שלוש בנות ובן, אם ואחות.

על מצבתו חקקו אוהביו את הפתגם: "אין דבר שלם יותר מלב שבור וזועק יותר מן הדממה".

באזכרה לאבי כתב בנו עמית: "חמש שנים עברו, זמן קצר מול נצח, זמן ארוך בשביל דמעות. מחפשים את השיר שיגדיר את העצב, שיתחם את הרגש שירמוז לבאות, שינסה להסביר לך את גודל חסרונך. אבל אין שיר מתאים, אין שיר שנכתב עליך, בשבילך. אז היום נזכור אותך לא במילים, נזכור בתמונות, בחיוכים שחילקת חינם, בבדיחות, בשולחן של יום שישי, במדים, בצעקה כשצריך, בחיבוקים, בתחושת הביטחון שלך. וכל אחד זוכר, ולכל אחד אתה אחר, ולכולנו דומה. וכך, בלי מטפורות ובלי מילים גדולות, נכתוב לך היום שיר שיודע, שמגדיר, עליך, בשבילך, קומפוזיציה של זיכרון חתום בגעגוע".

במלאת עשרים ושתיים שנים לפטירתו כתבה הרעיה אסתי: "חסרונך מורגש ברגעים רבים בחיינו ובחיי המשפחה ... יש לי, לפחות לפעמים, תחושה שאתה נמצא איתנו; מציץ מלמעלה ובודק שהכול כאן בסדר. ובתוך כל העולם הקטן הזה יש לזיכרון שלנו אותך כוח מופלא שמפיח בנו תעצומות ויכולות שלא הכרנו ...

כשאדם הולך לבית עולמו, איננו מבכים רק את מותו. אנחנו מבכים חיים שלמים שלא יקרו ... הנחמה היחידה היא שהחיים שלא יהיו הם שיקוף מדויק של החיים שהיו – של האהבה, של החברות, של המחויבות למשפחה שהיו מנת חלקך. וכל יום שעובר אנחנו אוהבים יותר, מתגעגעים יותר ומתענגים על זכרך".

באזכרה נוספת היא כתבה: "איך אכתוב על אבי המת, כשבשבילי הוא עדיין כל כך חי. חי – אבל איננו. הרבה אנשים נוגעים בחיינו, מעטים משאירים חותם. ואתה – השארת חותם בחיי. פניך מביטות בי מכל עבר – בחיוכה של טל, בפניה של עדי, בחוכמתו של עמית ובחריפות לשונה של שי. כולם מהווים מארג ענק שחוגג את חייך, גם כשאתה כבר לא חוגג אותם".