בן צפורה ועמרם. נולד ביום ט"ו באדר תש"ם (3.3.1980) במושב אביבים שבגליל העליון. ילד חמישי במשפחה, אח צעיר למאיר, שמעון, סימונה ושלמה ואח גדול למזל ויעקב.
אבישי גדל והתחנך באביבים, למד בבתי הספר של המועצה האזורית מרום הגליל. נער חייכן, אופיו נעים ונוח, ליבו רחב והוא נכון לסייע ולהושיט עזרה לסובביו בכל עת ובכל דבר ועניין. אהבתו הגדולה הייתה לטרקטורונים ולאופנועים והוא נהנה לרכב עליהם בשטח. חובב טבע, טיולים ונחלים, אהב לעשות על-האש.
קשריו עם בני משפחתו היו קרובים וחמים והוא נהג בכבוד בהוריו, עזר במטלות הבית וסייע רבות לאביו בעבודות החקלאות, במטעים ובלול. "אבישי לימד אותנו לאורך השנים הלכה למעשה מהי מצוות כיבוד הורים כפי שנהג לכבדם בחיים ואף לאחר פטירתם", תיאר מכרו הרב אליעזר, "לכבד את ההורים הוא לא רק להכין להם כוס תה או לקנות להם דבר מה, עיקרו של כיבוד ההורים הוא לעשות להם נחת רוח. ההורים היו בשבילו ה-כ-ל. אבישי היה מחובר אליהם בנימי נשמתו". יחסיו עם אֶחיו היו הדוקים, הוא היווה עבורם אוזן קשבת ומקור לעצה טובה ותרם רבות לכך שהמשפחה הייתה בכל עת מלוכדת ומגובשת.
ביום 29.7.1998 התגייס לצה"ל. הוא שירת ברבנות הצבאית, תחילה בשירות חובה ובהמשך בשירות קבע. במהלך שירותו שימש במגוון תפקידי ליבה במערך הרבנות ביחידות פיקוד הצפון השונות, בהן עוצבת "ברעם", גדוד "ברק" וגדוד "להב". השמירה על הכשרות בבסיסים וביחידות הייתה בנפשו והוא ביצע תפקידו בנאמנות ובמסירות, מתוך תחושת שליחות ואמונה רבה. התנהלותו הייתה דומיננטית וקפדנית. הוא היה "אדם של שחור או לבן" תיארו עמיתיו, חשוב היה לו שדברים יהיו מסודרים ובמקומם.
בנוסף הקדיש רבות מזמנו ומרצו על מנת לסייע לחיילים בבסיסים השונים בהם ביקר והתייחס אליהם כאילו היו ילדיו שלו. כאשר נתקל בחייל במצוקה, הוא פעל ללא לאות על מנת לסייע לו ככל יכולתו, נלחם עבורו ושימש לו מקור עידוד ותמיכה במטרה לאפשר לאותו חייל למצות את יכולותיו ולהגשים ייעודו.
לאורך שנות שירותו לקח חלק במבצעים ובמלחמות ישראל, ובהם מלחמת לבנון השנייה ב-2006 ומבצע "צוק איתן" ב-2014, כאשר במהלך הלחימה בצפון הקפיד לארח חיילים בביתו ובבית הוריו למנוחה. על פועלו עמד רב החיל, סגן-אלוף אליעזר: "אבישי עשה את שנותיו הרבות ברבנות הצבאית בדבקות במסירות נפש למשימותיו. במהלך השירות פעל ועשה ללא לאות למען חיילי ישראל וקדושת המחנה במבצעים ובמלחמות... אחד המקרים להם הייתי עד במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 מיד לאחר חטיפת שני חיילי צה"ל, באירוע הזה נהרגו שלושה מאנשי הסיור ושניים נפצעו. אבישי ביקש אישור לחלץ את הפצועים מרכב ההאמר שהחל לעלות באש ונענה בשלילה וזאת כיוון שהמקום היה מטווח ותחת אש. אבישי לא ויתר וביקש שתינתן לו דקה וחצי בכדי לפעול בחילוץ הפצועים מהרכב הבוער וכך היה".
בד בבד עם בניית קריירה צבאית הקים אבישי זוגיות אוהבת עם דבורה עידית (דבי), אותה הכיר בשנת 2000 במהלך חופשה באילת. השניים יצאו מספר שנים ובשנת 2008 נישאו והקימו בית במושב אביבים. דבי סיפרה כי אהבתו של אבישי למושב הייתה כה גדולה, עד כי לא היה כל ספק באשר למקום בו הם הולכים להקים את ביתם ולגדל את משפחתם. במרוצת השנים נולדו להם ארבעה ילדים - ינאי דוד, הראל, תהל ודניאל.
בן זוג תומך ואוהב היה. בעל ואב למופת, דואג, אכפתי ומעורב. היה לו חשוב שיהיה הכול בשפע וכי דבר לא יחסר. אב גאה ונוכח בחיי ילדיו, הקפיד להיות מעורב בכל צעד ושעל בחייהם, גם אם משמעות הדבר הייתה להגיע הביתה לכמה שעות ולאחר מכן לחזור ליחידה. דבי סיפרה כי גם במהלך מבצע "צוק איתן", כאשר אבישי היה בשטח והראל בנו התקשר על מנת לשתף אותו באירוע מסוים, הוא פינה לו זמן ושמע את שביקש בנו לספר לו.
אבישי השתתף בכל המסיבות וימי ההולדת של ילדיו, היה בקשר רציף עם מוריהם במסגרות הלימודיות, דאג למלא כל צורכיהם ורצונותיהם, בילה עימם זמן איכות והקפיד על שיחה אישית מדי ערב לפני השינה על מנת לדעת איך עבר עליהם היום. בזמנו הפנוי נהג לצאת עימם לטייל בטבע כשהם רכובים על סוסים או טרקטורונים וביקש כי הזמן יחד יהיה נטול טלפונים ניידים, באומרו כי 'מה שחשוב זה לראות את העולם היפה שלנו מבעד לחלון'.
הוא התנהל תמיד בחיוך ובסבר פנים יפות, הביע עניין אמיתי בסובביו ונתן לכולם תחושה שיש על מי לסמוך ולהישען.
נתינה ודאגה לאחר היו נר לרגליו, לעיתים גם על חשבון טובתו האישית. הוא תרם בסתר והקפיד כי ביתו יהיה תמיד פתוח עבור כל מי ששרוי במצוקה או זקוק לעזרה. דבי סיפרה כי באחד הערבים הביא אבישי הביתה משפחה שנתקעה בדרך כדי שיאכלו איתם ארוחת ערב ולא ימתינו לגרר ברחוב, והוסיפה כי נהג להזמין משפחות עם ילדים, גם כאלה שלא הכיר, שייהנו מביקור בפינת החי שבחצר.
ביולי 2017 מונה לתפקיד נגָד הדרכה וביקורת ברבנות פיקוד הצפון והיה אחראי על הדרכה ופיקוח על כל מערך הכשרות של יחידות הפיקוד. איש של עשייה, הוא ביצע את תפקידו במקצועיות ובמסירות אין קץ. מפקד היחידה, אלוף-משנה גלעד סיפר על קסמו האישי ויחסו לסובביו: "אבישי הטביע את חותמו: כל מי שבא עמו במגע, מקצועי או אישי, הכיר אדם בעל שמחת חיים אשר שם את טובת האחר ואת טובת חיילי צבא הגנה לישראל בראש מעייניו".
רב-סמל מתקדם אבישי ביטון נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ז באב תשע"ט (18.8.2019). בן שלושים ותשע בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במירון. הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים ושישה אחים ואחיות.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל בכיר.
אוהביו כתבו על מצבתו: "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת". (תהילים ט"ז, י').
הרב מכלוף בנימין, רב פיקוד צפון, היה הרב של אבישי ודמות אב עבורו לאורך כל תקופת שירותו. בהלוויה ספד לו ואמר כמה קשה להיפרד מבן יקר, וב"שבעה" ליווה את המשפחה מקרוב, כשקיבלו את המנחמים הרבים שסיפרו על אבישי. באזכרת שנה אמר בקול כואב: "סיימתי את האבלות על הבן שלי, אני לא יודע מה יותר קשה לאבד אבא או בן".
למשפחתו של אבישי הוענקה תעודת הוקרה וכבוד החתומה על ידי האלוף מוטי אלמוז, ראש אגף כוח אדם בצה"ל, ובה נכתב בין היתר כי "אבישי הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו. תרומת חייו הייתה גדולה".
כתב למשפחה מפקדו, אלוף-משנה גלעד: "אבישי נכנס ללב של כולנו, ובלכתו הותיר חלל עצום. היינו עדים לאהבתו של אבישי אליכם. הוא היה אב ובעל למופת שאהב אתכם בכל נפשו, ללא תנאי וללא גבולות. הייתם האור בחייו...
אבישי היה ויהיה לעד חלק בלתי נפרד מאגף משאבי האנוש בפיקוד צפון. ננצור בליבנו את דמותו".
מספר חודשים לאחר נפילתו ערכו בני משפחתו וחבריו חוברת זיכרון ובה, לצד מכתבי פרידה, תמונות מתחנות חייו של אבישי. כתב רב החיל, סגן-אלוף הרב אליעזר: "'כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו' (שבת ק'ח ע"ב). בעת כתיבת דברים אלה כבר עברו כשלושה חודשים מאז נעקר מאיתנו ונתבקש לישיבה של מעלה אבישי אהוב ליבנו ועדיין עינינו נוטפות מדמעות בכל עת ובכל שעה שאנו נזכרים בו ומזכירים את שמו...
אבישי, הסתלקותך הותירה חלל נורא בקרבנו, בקרב משפחתך היקרה והאהובה, בקרב כל אוהביך תושבי אביבים הנפלאים, חבריך ברבנות הצבאית ובצבא בכלל, וחבריך בכל אתר ואתר. מודרכים במידותיך, הליכותיך ומאור פניך, נמשיך במסע האור בו פסעת בימי חייך".
מפקדו הרב יהונתן כתב: "'כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד' (ירמיהו ל"א י"ט). האמת - נר לרגלך והשכנת שלום – מאורחותיך. האהבה, המסירות - למשפחה, לצבא, למשימה. החיוך - שלא נגמר. תודה. תודה על שזכיתי להכיר אותך, לפקד עליך, לעבוד איתך. ככל שהזמן עובר אני נחשף יותר ויותר לפועלך, לעשייתך... נתגעגע ונזכור לעד".
כתב חברו עומר: "אבישי יקר שלי, חבר אמת ואיש הסוד שלי. הנה עבר לו חודש ואתה כבר לא איתנו. כל יום הפך לי קשה יותר. הגעגוע אליך לא פוסק. מי היה מאמין שנגיע לרגע הזה? מי יכול עליך אבישי ביטון? הקלטתי לך שיר ביום לכתך מאיתנו, הוצאת ממני רגש שאני חושב שמעולם לא היה קיים בי.
חבר יקר שלי, אני מקווה שטוב לך שם למעלה, שאתה במקום שקט ונוח ואני בטוח שגם שם אתה מחזיק איזה מברגה או איזה פטיש לעזור לכל מי שרק מבקש. הרי כזה היית, עוזר לכל אחד, מכל הלב ללא כל תמורה. מתגעגע אליך חבר יקר שלי והעצב חונק".
אמר אודי, חברו: "הנשמה הטהורה שלך חסרה לנו באגף בכל שעה, היית לנו כמורה בתחום דרך הארץ, התרומה והמצוינות. לעולם תחסר לנו".
רותם, עמיתה לשירות, כתבה: "אבישי יקר שלי, אני לא באמת יודעת מאיפה מתחילים. כבר חודש ימים שכל זיכרון מעלה דמעות חונקות את הגרון. איך אדם כל כך טוב כבר לא קיים? אני חושבת שהקיום שלך יישאר בליבי תמיד. את הטוב שלך הנתינה האהבה והחמלה אף אדם לא פספס. החיוך שלך הוא אחת הסיבות שלי להרים את הראש ולחייך ברגעים אפורים. עברתי על האלבום לזכרך. המון אנשים כתבו שהיית איש סודם, גם לי היית איש סוד וכנראה שזה חלק מהיותך אדם אכפתי, דואג, חומל. אני לא יודעת איך ממשיכים חיים אחרי אובדן כל כך כואב. איך חוזרים לשגרה? איך עושים ביקורות? איפה שמחת החיים, הצחוקים, האושר שזרח מעיניך? יש פרפר שחג סביבי בכל פעם שאני עצובה, אני משוכנעת שזה אתה חבר.
הלכתי לנחם את משפחתך ולא הצלחתי להוציא את המילים מפי. חיבקתי את דבי שבכל פעם שדיברת עליה קיוויתי שיום יבוא ומישהו ידבר עלי כך. מקווה שהיא הרגישה כמה אהבתי אותך. רוצה להאמין שלכל דבר יש סיבה ושלכתך לא היה לחינם. אוהבת אותך בכל ליבי. לעולם לא אשכח, ואחייך לכולם גם בשבילך".