בן מירה ועמיחי. נולד בתל אביב בעיצומה של מלחמת העצמאות, עשרה ימים בלבד לאחר הכרזת המדינה – ביום ט"ז באייר תש"ח (25.5.1948).

שמו ניתן לו על שם אבישי בן צרויה, שר צבאו של דוד המלך: "ובני עמון ראו כי נס ארם וינוסו מפני אבישי" (שמואל ב' י', י"ד). בלילה שלפני ברית המילה שלו (31.5.1948–1.6.1948), שלושה מטוסים קלים של חיל האוויר הישראלי הצעיר תקפו לראשונה בירה ערבית – רבת עמון. עבור הוריו, הקישור בין עמון, אבישי בן צרויה, והרך הנולד, היה סמלי ומרגש, וניתן לו השם אבישי.

אבישי גדל ברמת גן ולמד בבית הספר היסודי "הגפן" ובתיכון "אהל שם". היה פעיל בארגון "נוער לנוער" עם הקמתו. מגיל צעיר ניכרה בו אהבתו לטבע ולבעלי החיים. הוא הרבה לטייל, אהב במיוחד את צעדות הנגב, עסק בדיג, עקב אחרי ציפורים ולמד ביסודיות את דרכי חייהן.

בספטמבר 1966 התגייס לצה"ל בפרופיל 97 והצטרף לגרעין נח"ל (נוער חלוצי לוחם) בקיבוץ משאבי שדה בדרום. גם שם נמשך אחר הטבע, הצטרף לחוג חובבי טבע, הרבה לטייל בנגב ובערבה ואסף נחשים ששימשו גם כקישוט לחדרו.

את טירונות החי"ר הקרבית עבר במחנה 80, ותכנן להמשיך במסלול פיקוד וקצונה. אך במהלך אימון מבצעי נפגע בראשו ואיבד את ההכרה. אבישי אושפז ללילה בבית החולים הלל יפה בחדרה ולאחר מכן חזר ליחידתו. בעקבות הפגיעה וכתוצאה ממנה החלו להופיע לו כאבי ראש חזקים, שהובילו בהמשך לירידת פרופיל וכפועל יוצא, לשינוי בתוכניותיו ולוויתור על מסלול הפיקוד.

איתן, חברו לטירונות, לימים סא"ל מג"ד בגולני, העיד: "אבישי היה חדור מוטיבציה יוצאת דופן... הוא היה זה שהדביק אותי ברוח ההתנדבות ובזכותו החלטתי ללכת לקורס מפקדים. לצערי הרב, בתום הטירונות אבישי לא הצטרף... המהפך היה חד וברור. בתוך זמן קצר הפך אבישי מ'פייטר' לבחור הסובל כל הזמן מכאבי ראש עזים, לא מוסברים".

חרף כאביו, המשיך אבישי לשרת כלוחם. הוא השתתף במארבים בגבול הסורי ולחם במלחמת ששת הימים (יוני 1967) ברמת הגולן.

ביום החמישי למלחמת ששת הימים פגש לפתע את אביו עמיחי –שלחם בתחילה בגדה המערבית ולאחר מכן עלה עם גדודו לגולן. השניים תועדו יחד בחזית.

בהמשך שירת אבישי בקווי החזית הקשים במעוזים של תעלת סואץ, בתקופת מלחמת ההתשה.

במכתב הביתה מ-13.4.1969 כתב: "בשניות אלו ממש מתפוצצים פה פגזים... עד עתה עברו עלי שמונה הפגזות ונעשיתי אדיש לרעמי ההתפוצצויות... אבא שואל ביחס למורל, ובכן בלי שום ציונות אנסה לענות לכם משהו. אני כל כך טוב יודע למה אני יושב כאן, ששום פגז ופצצה לא יכניסו מורא בלבי... חוטפים כאן, מלקקים פצעים, אך עומדים עם רוח איתנה ונכונות לקראת כל דבר, עם ידיעה ברורה למה ומדוע".

למרות שמצבו הבריאותי החמיר וכאביו גברו מאוד, אבישי המשיך לתפקד בלחימה, מילא את כל המשימות ונשא את כאביו הפיזיים בדממה.

ב-12.5.1969 כתב הביתה: "היו לי ימים 'גהינומיים' עם כאבי ראש תופת... כשאשוב הביתה אלך לרופא... אני מחכה לטפל בעצמי באופן נמרץ ומחכה לשם כך לסיום השירות כאן".

האבחונים הרפואיים הגדירו את הבעיה כ"מיגרנה" אך לא זיהו את הפגיעה התוך-גולגולתית.

מצבו הבריאותי של אבישי החמיר וכאביו הלכו והתגברו. בחודש יוני 1969, בחופשה קצרה מהלחימה בתעלה, כשהתפתל בבית מכאבי ראש שהפכו בלתי נסבלים, לקחה אותו אמו לרופא מומחה, שהורה על אשפוז מידי. אבישי אושפז ביוזמת משפחתו, עבר סדרת בדיקות ומספר ניתוחים בראשו ונאבק על חייו במשך שבעה חודשים, כשהוריו ואחיו הצעיר – גד, סועדים אותו יום ולילה לכל אורכם.

רופאו ציין כי בימי שירותו בתעלה סבל כאבים קשים מנשוא וזוהי עדות לגבורה ולהקרבה שלא ייאמנו, שכן למרות ייסוריו הנוראים המשיך אבישי לעשות את המוטל עליו כרגיל.

טוראי אבישי פניני נפל בעת שירותו בליל י' בשבט תש"ל (16.1.1970). טרם מלאו לו עשרים ושתיים שנים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. הותיר הורים ואח.

באזכרה הראשונה נשא חברו אביב מקיבוץ רוחמה דברים: "אבישי, חורף ואביב, קיץ וסתיו חלפו מאז אותו יום מר. את כרי הדשא שכוסו ירוק שוב לא תפקוד ובים לא תטיל חכתך... זה שנה מאז הנך רחוק מאתנו וניחוח אישיותך עמנו... אהבת אבישי, ואת אהבתך ייחדת לראויים לה – להוריך ולביתך החם, לאחיך הזאטוט... לידידיך – שלכולם היית כדוד ליהונתן, נאמן ואיש רעים. חיבה עזה נודעה ממך לטבע, לאחו, לחיות, לשדות, לים ולדגים. צעיר יפה תואר ואמיץ לב היית – גם בזמנים הקשים ביותר שירתת את מולדתך בגבול המסוכן ביותר ותחת אש קרב – לא נפלה רוחך".