בנם של זוהרה ויהודה. נולד בשנת תשט"ז (1956) במרוקו. אח לז'וסף, אליס, אליהו, שאול, ליליאן, יפה, לונה, עמי ומישל.

אברהם (בבר) גדל והתחנך במרוקו. למד בבית הספר המקצועי אורט במגמת חשמלאות וקיבל תעודת חשמלאי.

עלה לארץ לבדו בשנת 1971, בהיותו כבן שש-עשרה. גר באשדוד עם כמה שותפים בדירת עמיגור, חברה לדיור ציבורי. שאר בני המשפחה עלו זמן קצר אחריו, חוץ מהאח הבכור, ז׳וסף, שנשאר במרוקו.

בשנת 1974, בהגיעו לגיל שמונה-עשרה, התגייס אברהם לצה"ל. שובץ בחיל התותחנים ושירת בבסיס דלק ליד אשדוד, ששימש מרכז אספקת הדלק הראשי של צה"ל.

במהלך שירותו נפצע בפיצוץ גדול שאירע בבסיס, והתקשה לנשום. טופל בבית החולים עקב פגיעה בקנה הנשימה.

אחרי שטופל, שוקם והשתחרר מצה"ל עבד כחשמלאי מוסמך. אהב מאוד את עבודתו והצטיין בה.

הכיר את פנינה דרך חברים משותפים, וחיזר אחריה עד שהפכו לבני זוג. באוקטובר 1980 נישאו והקימו את ביתם באשדוד. נולדו להם ארבעה ילדים: לילך, שלומי, ישראל-חיים וסימון-חן.

אברהם היה איש משפחה למופת; בן זוג אוהב ומסור ואבא טוב שדואג לילדיו, מעורב בחייהם, מפנק אותם וקונה להם משחקים. אהב מאוד את המשפחה שהקים ואת המשפחה המורחבת הענפה. שמר על קשר קרוב עם אחיו שחי במרוקו, ולא אחת נסע לבקרו.

בלט כאדם טוב לב, שקט ורגוע, צנוע וענו. אהב מאוד לעזור לאנשים ולסייע לכל נזקק. בשל אישיותו הנעימה ומידותיו הטובות היה אהוב מאוד על משפחתו וחבריו.

התמודד כל חייו עם קשיי נשימה עקב הפציעה. במהלך השנים החמיר מצבו הרפואי עד שתש כוחו.

אברהם (בבר) דנינו נפטר ביום כ' בכסלו תשס"ב (5.12.2001). בן ארבעים ושש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין באשדוד. הותיר אחריו אישה, שתי בנות ושני בנים ותשעה אחים ואחיות.

על מצבתו חקקו אוהביו משפט המייצג אותו, "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה", על פי שירו של נתן יונתן "האיש ההוא".

ילדיו של אברהם הביעו געגוע לאביהם היקר. כתבה לילך: "אבא שלי, כמה שאתה חסר לנו. תנוח נשמתך בגן עדן. אמן".

הוסיף שלומי: "אני עדיין לא מאמין. אבא, אתה חסר, אבל תמיד נמצא בלב ובחיי. יום יבוא וניפגש. אוהב".

סימון כתבה: "לאבא שלי, אתה תמיד כאן, תמיד חי איתנו, בתוכנו לעד".

הבן ישראל שיתף: "כל השנים האלה אתה חסר לי, אבא. בכל יום חול ובכל שבת אתה שם, אבל רחוק".