בנם של רבקה ומסעוד. נולד ביום כ"ט בסיוון תשי"ז (28.6.1957) בעיר קזבלנקה שבמרוקו, למשפחה שבה שלושה אחים ושתי אחיות.

אברהם (אבי) עלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן שמונה. המשפחה השתקעה בעיר טבריה, ובה למד בבית ספר יסודי. המשיך את לימודיו בישיבת בני עקיבא "תקוות יעקב", השוכנת במושב שדה יעקב בעמק יזרעאל. בשנות התבגרותו בישיבה העמיק את אמונתו ואת הזיקה שלו ליהדות, לציונות ולאהבת ישראל.

בסיום לימודיו התיכוניים התגייס לצה"ל ב-1975. החל את שירותו כלוחם בחטיבת "גולני", בגדוד 51. משם עבר לחיל השריון.

בתום שירות החובה המשיך לשירות קבע. במסגרת שירות הקבע תפעל מערך לוגיסטי של לוחמה, החל באפסנאות וכלה במוכנות למלחמה. היה ממקימי מחנה "עמיעד" ברמת הגולן, מחנה הקבע של חטיבת השריון 8.

את ציפורה הכיר בשנת 1982 דרך חברים משותפים. ב-1984 התחתנו בני הזוג והקימו את ביתם בטבריה. בחלוף השנים העתיקו את מקום מגוריהם ליישוב עתלית על חוף הכרמל. לזוג נולדו ארבעה ילדים: שלושה בנים – אליאור, אושר ואלעד, ובת אחת – רבקה. אבי היה איש משפחה למופת; בן זוג אוהב ומתחשב, שהרעיף על רעייתו מתנות, שותף מלא לניהול משק הבית, ואב מסור ואוהב לילדיו. בביתם שררו שלווה, רוגע וכבוד הדדי.

במהלך שירותו, כשהיה בדרגת רב-סמל מתקדם (רס"מ), נשלח לקורס קצינים. באחד האימונים בקורס נפל נפילה קשה, כתפו התרסקה והוא גם נפצע בעיניו. טופל בבית החולים ומצבו התייצב.

בעקבות פציעה זו השתחרר מצה"ל בשנת 1995, אחרי תשע-עשרה שנות שירות, בהיותו בן שלושים ושמונה.

אבי הקדיש את רוב זמנו לפעילות ציבורית, וביתר שאת לאחר שחרורו מצה"ל. היה חבר בוועד המקומי של עתלית וחבר מועצה מטעם המפד"ל (המפלגה הדתית-לאומית), ובמסגרת תפקידים אלה פעל ללא לאות למען המושבה ולמען תושביה. סימן לעצמו מטרות ויצא למאבק על כל אחת מהן, התדפק על דלתות ואפילו דפק על שולחנות בעת הצורך. בין השאר קידם רכישת דירה מוזלת בקרב תושבי עתלית במסגרת פרויקט "מחיר למשתכן", ונלחם להקצאת מבנה ותקציב לסניף תנועת "בני עקיבא" ביישוב. ביתו היה פתוח תמיד בפני תושבי המקום, והוא נתן מענה לכל אחד ואחת בכל שעה משעות היממה.

כאדם שדגל ברכישת השכלה כאמצעי להתקדם בחיים, השיג מלגות לסטודנטים בני עתלית ואף סייע לרבים מהם בלימודיהם; כמו כן, אסף בני נוער ממשפחות קשות יום ולימד אותם קרוא וכתוב.

אבי היה משכיל ורחב אופקים, בעל תואר ראשון ושני בהיסטוריה, ובלט גם בחוכמת החיים שלו ובאינטליגנציה הרגשית הגבוהה. היה איש עקרונות ורודף צדק, חבר נאמן ואוהב אדם.

האמין בנתינה ללא תנאי, בנדיבות וברוחב לב, ותמיד הפריש מכספו ותמך בנזקקים. בחגים נצפה ברחבי עתלית סוחב שקיות של מצרכים ומניח ליד דלתות בתיהם של עניי היישוב. כאשר שאלו אותו העוברים והשבים מנין הכסף, חייך והשיב: "ששש... חג שמח לכם".

חברו סיפר על מראהו המכובד, ועל הטוב שהפיץ סביבו: "ראיתיו עובר ליד ביתי מדי יום שישי בדרכו אל בית הכנסת, לבוש בטוב טעם בחליפות ובעניבות תואמות כשעוד כוחו היה במותניו. מתחת לכסות המחויטת של האיש הזה הסתתר לו כוכב שהאיר את העולם".

נודע בכושר הניסוח המצוין שלו, שאותו רתם לטובת הכלל, ללא כל תמורה. כתב מכתבים למשרדי ממשלה, למוסד לביטוח לאומי ולגופים ציבוריים אחרים בשמם של תושבים שפנו אליו לעזרה בנבכי הביורוקרטיה.

אדם נעים הליכות היה, וגם פייטן נעים זמירות. נהג לתת קולו בשיר בבית הכנסת, ובליל שבת הנעים בקולו כשישב בראש השולחן בביתו. הוא אף ענה בשיר כשהטלפון הנייד שלו צלצל, ולא משנה מי נמצא מעבר לקו. ניצל את כישוריו אלה ולימד ילדים את הדרשה בהגיעם לגיל מצוות. סירב לקבל על כך תשלום, ואף חילק להם מעטפות כסף במתנה ביום חגם.

ימיו של אבי היו מלאים וגדושים בעשייה, אך עם הזמן גופו לא עמד בכך. מצבו הבריאותי התערער בהדרגה מאז הפציעה, עד שחלה בסוכרת, שהרסה לאט-לאט כל חלקה טובה.

שנים אחדות נלחם כדי לשמר את איכות חייו ולעצור את ההידרדרות במצבו. אשתו לא משה ממנו, וילדיו טיפלו בו במסירות, עזבו את עבודתם ואת לימודיהם והקדישו לו כל רגע מחייהם. הם שימשו לו משענת כשקטעו אחת מרגליו, וכשאיבד את מאור עיניו.

גם במצבו זה המשיך אבי לדפוק על השולחן במועצה ולבקש עזרה לנזקקים. וכשלא הצליח להגיע לישיבות, הפעיל מרחוק את חבריו לוועד, נתן הוראות וביקש שימשיכו את דרכו. אנשי עתלית גמלו לו על החסדים שהעניק להם, ורבים באו לבקרו כששכב על מיטת חוליו.

ביומו האחרון, כשחש ברע, פנה לציפורה ואמר לה: "תודה רבה על כל מה שנתת לי. תשמרי על הבית ועל הילדים. את היית לי האישה הכי טובה בעולם. תודה לך על הכול".

אברהם (אבי) וקנין נפטר ביום כ"ה בשבט תשע"ז (21.2.2017). בן חמישים ותשע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בעתלית. הותיר אישה, שלושה בנים ובת, אחיות ואחים.

בהלווייתו נהרו רבים מכל קצות הארץ לחלוק לו כבוד אחרון, ובית העלמין המה אדם עד אפס מקום.

אלמנתו הודתה לו על שלושים ושתיים שנים מאושרות והוסיפה: "נתת לי את השנים היפות בחיי".

חברו ספד לו: "אדם מדהים היה אבי וקנין. איש מיוחד מאוד. נתן לעתלית את הלב. כל מפעל חייו היה בהתנדבות. הוא חי וקיים את משפחתו ממשכורתו הצבאית, וממנה הפריש לנזקקים. האיש הזה חי בשביל לתת.

ראיתי הרבה כוכבים בשמי עתלית, אבל אבי וקנין היה כוכב זוהר שהאיר לכל כך הרבה ילדים את הדרך. יהי זכרך ברוך, אבי וקנין, כוכב שמאיר את שמי עתלית ופייטן פשוט. היית לכולם כשיר לנשמה, וליקיר עתלית".