בנם של רבקה (ריטה) ואריה לייב (לואי). נולד ביום כ"ה בניסן תשמ"א (29.4.1981) בירושלים. אח לאליעזר.

הרב אבי גדל בירושלים, להורים שנישאו באנגליה ב-1975 ומיד אחר כך עלו לישראל. היה צאצא לדורות של רבנים מצד אימו. הוא גדל בסביבה חדורת ערכים עמוקים של אהבת העם והארץ. בית המשפחה הוקדש לערכי נתינה, מסורת, אמונה ואומנות - ערכים שעיצבו את אישיותו. מילדותו בלט בתשוקתו ללימוד תורה ולהעמקה, בלט ברוחב אופקים שלו וברגישותו לאחרים.

כנער, נהג אבי להשתתף בתפילות ובלימודים בבית הכנסת המקומי, שם התחבב על המבוגרים בזכות סקרנותו האינסופית והכבוד שהעניק לסובבים אותו. הוא היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא", סניף מרכז שבט "שלם", שם בתור מדריך השקיע והתמסר לחניכיו באופן מלא, מעשיר את תודעתם האמונית, את זהותם הישראלית הציונית, ומעצב את אישיותם החברתית והאישית.

היה בוגר בית הספר "הימלפרב" בירושלים ובהמשך תלמיד בישיבת ההסדר בצפת ובישיבת הכותל בירושלים. בהמשך למד וקיבל תארים בחינוך, בניהול חינוכי, היה בעל תעודת הוראה, וסיים את כל מבחני הרבנות הראשית לישראל.

את שירותו הצבאי עשה הרב אבי כנגביסט ב"גולני", ואת רוב שנות השירות במילואים עשה בגדוד חי"ר של חטמ"ר עציון. לקראת גיל ארבעים החליט להמשיך לתרום למדינה גם דרך הצבא ויצא לקורס קצינים, רבנים צבאיים. תואר כמי שהיה תמיד ראשון: מצטיין בטירונות, מסור בשירותו הסדיר ובמילואים ומצטיין בקורס קצינים.

אבי נישא לרחל וולף, שראשית סיפור התאהבותם הייתה דרך המוזיקה, אבי כקלרניטן ורחל ככנרת. בשנות נישואיהם הראשונות גרו בשכונת בקעה ואחר כך ברובע היהודי בירושלים בזמן לימודו בישיבת הכותל. לאורך השנים נולדו שמונת ילדיהם: יהודה, שירה, טליה, הדס, אלישיב, הלל, רעות ונווה. אבי היה בעל אוהב, אבא אוהב ומסור, מעצים ומפרגן, מייעץ ובעל חוש הומור. מעצם הדוגמה האישית שהיה ופועלו הרב, נכחו בבית ערכים של תורה, יושר, השקעה, שליחות ונתינה לזולת, תמיד ברוח טובה.

הרב אבי היה מחובר בצורה עמוקה וחזקה לתורה ועל פיה החינוך בבית היה בדגש על חסד ועל שימת לב לזולת, לכלל, לחברה, למדינה.

הוא הקדיש את חייו לחינוך ולהובלת הדור הצעיר. שימש כמחנך ב"הימלפרב", התיכון התורני הגדול בירושלים, כרכז בשכבות בהן חינך, כרכז "מעורבות חברתית" (הפעילות ההתנדבותית של התיכון). בהמשך התבקש לכהן גם כרב התיכון. בתפקידיו אלה הצליח לגעת בליבם של תלמידים רבים. בשיעוריו ובשיחותיו האישיות ידע להעביר ערכים של אמונה ואהבת ישראל בצורה מעוררת השראה. תלמידיו זוכרים אותו כמי שהאיר פנים לכל אחד, היה קשוב להם, האמין ביכולותיהם, פירגן להם, ולא ויתר על אף אחד מהם. כל תלמיד שפגש אף במסדרונות של בית הספר הרגיש שיש לו אוזן קשבת אצל הרב אבי, ידע שתיכף יקבל גם עצה טובה ודחיפה קדימה. הרב אבי שיחק כדורסל עם התלמידים במגרש בית הספר, מתוך אמונה בחשיבות בריאות הגוף, מנצל את האפשרות להתחבר וליהנות עם התלמידים גם בכיף.

בנוסף לתפקידו החינוכי, הרב אבי היה רב מחתן דרך ארגון רבני "צהר", וכן מדריך חתנים. הזוגות שחיתן מתארים חוויה מרוממת, קשובה ועוצמתית בקשר עימו ובמעמד החופה שערך.

במשך עשרים שנים הוא הוביל את תפילות יום הכיפורים בקיבוץ גינוסר, יוזמה שהתחילה מאנשי הקיבוץ עצמם שהגיעו אליו דרך עמותת ביחד ובהמשך תחת הגג של ארגון רבני "צהר". היה שליח ציבור בתפילות, הסביר על החלקים השונים ביום הקדוש הזה ואף דאג לכל הצד הלוגיסטי. בעצם אישיותו ונוכחותו הצליח לקרב לבבות של אנשים מעולמות שונים. הרב אבי כל כך אהב את האנשים בגינוסר וכל שנה התרגש לקראת המפגש המחודש והתפילות שם ביוה"כ.

מחלוקות בעם ישראל הכאיבו לרב אבי, ובזמנים של מתח רציני באוויר הוא יזם ואירח מפגשי שיח בין אנשים עם דעות שונות בעם. האופן שבו ניהל מפגשים אלה היה מעורר השראה. הוא היה ״המקשיב״ הטוב ביותר, מכבד כל אדם מבלי לאבד את עמוד השדרה שלו, ומביא את דעתו התורנית והאקטואלית בצורה שנוגעת באנשים.

חלק ניכר מזמנו הקדיש הרב אבי לפעילות חברתית והתנדבותית נרחבת. במשך שנים התנדב באופן קבוע לעזור לניצולי שואה, דרך הקרן לרווחת ניצולי השואה בירושלים. פעילותו זו כללה מגוון רחב של סיוע, בין היתר: החלפת נורות, ניקיון בית, ביקור אדם חולה, קניית מצרכים בימי סגר הקורונה, נגינה בימי הולדת וביקורים שגרתיים. היו כמה שהפכו ל"סבא מאומץ" בבית משפחתו, זכות ענקית למשפחה.

בשנים 2008 עד 2011 היו הרב אבי ורחל בשליחות בעיר ממפיס, טנסי בדרום מרכז ארצות הברית, כשליחי "תורה מציון" - ארגון הפועל למען עתיד העם היהודי בתפוצות. הרב אבי תפקד כראש כולל של השליחים, שהם בוגרי ישיבות הסדר, הוביל פרויקטים תורניים וציוניים בכל מרחבי הקהילה, בבתי הספר, בבתי הכנסת, בימי שגרה ובמועדים. הקהילה היהודית בממפיס מתארת שליח כריזמטי, שמח, קשוב, מחובר, גדול בתורה.

הרב אבי היה איש ששם לב. הלב שלו היה מונח בכל דבר סביבו באופן שידע להאיר ולהעצים אנשים. היו לו ידיים טובות. הוא ידע לתקן כמעט כל דבר בבית, וראש פרקטי ויצירתי שידע לייעל תהליכים שונים, חברתיים וטכניים. עדויות רבות מתארות איך ראה "אנשים שקופים", ניגש אליהם ובירך אותם בחיוכו הכובש ובאהבתו הכנה. רבים ראו בו את החבר הקרוב ביותר שלהם, על אף שהיה קשור באותה מידה גם לעוד הרבה אנשים.

המוזיקה הייתה חלק עיקרי בחייו. כבר מגיל שש, כשהחל לנגן בחלילית בלט בכשרונו ובאהבתו לנגינה. למד קלרינט וסקסופון באקדמיה למוזיקה ולמחול על שם רובין בירושלים אצל פרופ' גרש גלר, השתתף בפסטיבל הכליזמרים בצפת, שם קיבל בגיל שש-עשרה תעודת הצטיינות מהנגן גיורא פיידמן. המוזיקה (בפרט מוזיקה יהודית וישראלית) המשיכה לזרום בעורקיו גם בבגרותו בנגינה בלהקות חתונה, ובהמשך עם אשתו וילדיו בהזדמנויות התנדבותיות שונות, בבתי אבות ובבתי חולים בירושלים וכן באירוח המשפחה בביתם בערבי נגינה במוצאי שבתות המלווים את שבת המלכה, בהם השתתפו עשרות אנשים. העידו עליו כי "מי שזכה לראות את אבי מנגן הבין כיצד ניגון מתחבר לעולמות עליונים".

הרב אבי האמין בטוב. בכל גישתו ופעילותו החינוכית הוא גרם לאנשים לא לוותר על חיפוש וראיית הטוב בעצמם ובמציאות. הוא היה דוגמה חיה לערכים שלימד ופעל מתוך אמונה שהעולם יכול להיות יותר טוב, יותר נכון, יותר מדויק ומלא בחסד. חבריו תיארו אותו כ"איש מתוק", "איש קדוש וטהור" ו"איש חסד". היה בו שילוב בין פשטות ועומק, בין צניעות ומנהיגות, בין אהבת התורה ואהבת האדם. איש של אהבה ושלום. נאמר עליו שהיה אחד מהמנהיגים העתידיים של עם ישראל.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל כל הנמצאים באזור. בבוקר זה החלה מלחמה.

לקראת צהרי השבעה באוקטובר הרב אבי קיבל צו 8 להתייצב מיידית למילואים. לאחר פרידה בחיבוקים מאשתו ומילדיו נסע למקום הכינוס בגבול הצפון. שירת כסרן ברבנות הצבאית והיה רב גדוד 8207, חטיבת "אלון" 228. הוא המשיך בשירות המילואים על אף שהיה פטור משירות, בשל גילו והיותו אב לשמונה, מתוך תחושת שליחות עמוקה. בנו אמר כי היה ברור שאביו ימשיך בשירות: "זו לא הייתה שאלה בכלל. זו השפה בבית".

מתחילת המלחמה הרב אבי שירת יותר ממאתיים וחמישים ימים במילואים בצפון. מפקד הגדוד סיפר כי בזכות טוב ליבו הפך ל"עמוד תווך בגדוד", כמו "אבא של הגדוד". הוא מיזג את עולם החינוך שממנו הגיע לעולם הצבאי בענווה ובעיניים טובות. כרב קצין ולוחם בגדוד ומתוך אישיותו הגדולה הוא לא הסתפק בתפקידיו הרשמיים אלא עשה הרבה מעבר. הוא דאג לצורכי הדת של החיילים הדתיים בגדוד, כמו לוודא שתרומות האוכל שקיבלו הן כשרות, שיש סידורים, מחזורים, ארבעת המינים, עירוב סביב העמדות השונות (כשהיה אפשר מבחינת ביטחונית), ארגן מפגשים סביב החגים כך שהחיילים הרגישו את עצמם כמשפחה. הוא השתתף בישיבות הקצינים, עשה שמירות רגילות, ניקה בעצמו את המרחבים השונים ודרבן אחרים לנהוג כמותו. חבריו לנשק העידו שהוא נשא את התיק הכבד ביותר אל תוך הלחימה בלבנון, תיק שכלל גם ציוד לטיפול בנפגעים, והיה עושה את הדברים "עד הסוף, לא חצי". הוא דאג לעולם הרוחני והרגשי של החיילים גם על ידי שיחות אישיות וגם בכתיבת הודעות חיזוק אותן שלח דרך קבוצת הווטסאפ של הגדוד, הודעות של הרמת הרוח וזקיפות הקומה, ביודעו שהחוסן הנפשי של החייל הוא העיקר.

בשבת כ"ד בתשרי תשפ"ה, במהלך היתקלות עם מחבלים בעיירה עייתרון בדרום לבנון נהרגו שישה לוחמים, בהם הרב אבי.

סרן אברהם יוסף גולדברג נפל בקרב בדרום לבנון ביום כ"ד בתשרי תשפ"ה (26.10.2024). בן ארבעים ושלוש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אישה, שמונה ילדים, הורים ואח.

אביו של הרב אבי ספד לו: "אבי, אף אב לא רוצה להספיד את בנו. היית בן רגיש ותמיד נזכור אותך כך. כה אהבת את העם והארץ. אנשים רבים מכירים אותך ואת מעשיך הרבים והטובים. אנחנו כל כך גאים בך. אתה לא איתנו עוד, אך מעשיך מדברים בשם עצמם."

אימו הספידה אותו: "אתה, יותר מכל אדם אחר שהכרתי, היית 'מענטש' אמיתי, וביחד עם רחל גידלתם את הילדים שלכם בדרכיכם הטובות. השפעת על כל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה דרכים מגוונות...

כולנו, הוריך, רחל ושמונת ילדיכם הנהדרים, ואחיך היחיד אליעזר, נתגעגע אליך תמיד. העולם שנשאר הוא מקום יותר ריק בלעדיך".

כתב אחיו אליעזר: "לכל מקום אליו הלכת, ובכל מעשיך הגשמיים והרוחניים לקחת את הקב"ה איתך. איש של ספרא וסייפא כמקשה אחת, שליח השם".

ספדה רעייתו רחל: "אבי אהובי יקירי. תנחם אותי, אותנו... אלפי האנשים שכאן מעידים על האדוות הבלתי נתפסות שלך. אדוות הרוח, העשייה, דבר ה' שהבאת לאלפי אנשים... היית קשור בתורה יום יום, מילה מילה. המילים שלך, הנפש והגוף, היומיום שלך - היו מלאים בחיים, באהבה אליי. באהבה ודרישה כלפי הילדים... בשנה האחרונה היו 250 ימים שחוש ההומור היה חסר בבית... ידעת לפתור מצבים... ואתה תמיד ישר, למה שנורמלי, למה שבריא וטבעי. אתה לובש חיבור של חסד ודין, של שמיים וארץ. גם הכי פרקטי וגם הכי רוחני ורגשי. איש ישר שדבק באמת, עם מעטפת כל כך רכה ונעימה....

במלחמה הזאת, על הצדק, האור, היחד והמוסר - אנחנו ננצח! עם ישראל, יש לנו מה לספר לעולם! כל אחד במקומו, מתוך בחירה לראות, לדבר ולעשות טוב, כל אחד בתפקידו, בשליחות שלו, במילים שלו".

בנו בכורו יהודה: "אבא חי חיים של כלל. התודעה שלו היתה שכוחות הנפש שלו הם לא רק לעצמו - הם בשביל לקדם את העולם למקום מוסרי יותר, טהור יותר, יפה יותר! הבקיאות שלו בהלכות ובהגות היהודית הראתה מאיזה עומק הוא מגיע לעשייה שלו... אבא, תודה על כל מה שנתת ותמשיך לתת לי... אומרים שהקדוש ברוך הוא נותן נסיון רק למי שיכול לעמוד בו - מחמיא. אני מרגיש שמרחמים עלינו אבל צריכים גם לרחם על כל העם שעכשיו חסר לו עוד אור גדול!"

אלפים הגיעו לאוהל השבעה בו לצד דברי המנחמים והלימוד לזכרו היו ניגונים של געגוע, כאב, תקווה ותפילה. הציבור הרחב הרגיש את רוחו, כולם הרגישו שהם "ממשיכים את הניגון שהביא לעולם". חברי כנסת שביקשו להגיע לנחם התבקשו על ידי המשפחה להגיע רק בזוגות. על כל אחד היה לחבור לחבר כנסת מהמחנה הנגדי, מתוך מסר של אחדות וחיבור.

"איך היתה שבת?" כתבה טליה גולדברג, במוצאי שבת שבעה: "עוצמתית. מנחמת. מרגיעה./ עוצמה כי הגיעו כ-500 איש לעונג שבת. ו-1,000 למלווה מלכה/ נחמה כי אני מוקפת בהמון (!) אנשים שאוהבים אותי ורוצים בטובתי/ רוגע כי סוף דיברתי קצת עם חברות/ כי השלוש דקות שקט בזמן הדבר תורה בערב שבת בבית הכנסת פלחו את הלב מגאווה לאבא שלי/ נחמה כי אמא שלי פשוט מדהימה/ רוגע כי דודים שלי מצחיקים מאוד./עוצמה כי השירי שבת ששרנו בארוחות קיבלו משמעות אחרת/ נחמה כי דואגים לי למה שאני צריכה/ רוגע כי סוף סוף חייתי קצת כמו ילדה רגילה, על כיסא רגיל, עם מקלחת לפני שבת/ עוצמה כי היינו אבלים, אבל בשמחה/ נחמה כי מסתבר שכל כך הרבה אנשים אוהבים את אבא/ רוגע כי אבא הוא אבא שלי/ עוצמה כי המילים של הקדיש חזקות/ נחמה כי יכולתי להגיד שלום לאנשים, אנשים יכלו להגיד שלום לי/ רוגע כי יכולתי ללבוש איזה בגדים שאני רוצה/ עוצמה כי הברכה שקיבלתי מאמא, סבא וסבתא היו מלאות כוח, יותר מהרגיל/ נחמה כי הסתכלתי בכל האלבומים שלנו, וראיתי איזה אבא טוב היה לי/ רוגע כי חזרתי לעשות שנצים בשבת/ עוצמה כי התפילות שלי, ושלנו, מתוך השירים היו מלאות כוונה ורגש/ נחמה כי אני יודעת שיש מי ששומע וישמע לתפילות שלי/ רוגע כי בערב שבת דיברנו עם דודה מרים משהו כמו חצי שעה וצחקנו משטויות./

עוצמה כי ראש חודש ביחד עם שבת זו זכות, זו עוצמה/ נחמה כי המקררים שלנו מפוצצים באוכל שאנשים טובים תרמו/ הכינו לנו/ רוגע כי בנות דודות שלי שרו וצחקו, וככה קמתי מהשנץ/ עוצמה כי המשפחה שלי צדיקה, וכשהייתה לנו שאלה הלכתית לגבי הפלטה - היה הרבה את מי לשאול/ נחמה כי נווה כל כך חמוד/ רוגע כי סוף סוף ערכתי שולחן, והגשתי אוכל, ועזרתי לפנות/ עוצמה כי לשבת שבעה בשבת זה שילוב עם כוח מיוחד/ נחמה כי ציון יהודית כ"כ חמודה/ רוגע כי אמא שוב העירה אותי כרגיל בבוקר שבת/ עוצמה כי למרות שירד גשם - הרבה אנשים הגיעו לשיחה של הרב רמי, ולשיעור נשים של רחלי שרנסקי/ נחמה כי ירושלים כ"כ יפה/ עוצמתית. מנחמת. ומרגיעה. כי רב היש על האין".

ברשת ניתן לראות סרטונים וראיונות על הרב אבי גולדברג בהשתתפות רעייתו וכל בני המשפחה, והספדים מאוהביו הרבים.

בפורטל "פרוג" פורסם סרטון ואיור לזכר הרב אבי, לצד מכתב בכתב ידו.

באתר "תורה מציון" הוקם עמוד לזכרו ובו סרטון שצולם במלאת שלושים לנפילתו.

תנועת "בני עקיבא" הקדישה באתר האינטרנט עמוד לזכרו.

המשפחה החליטה על הקמת אתר לזכר הרב אבי, בו יובאו סרטונים וראיונות, הספדים, מכתבים ופעילויות הנצחה.