בן אסתר ושלמה. נולד בכ"ח בכסלו תרפ"ה (25.12.1924) בפתח תקווה. שם למד בבית-ספר יסודי אבל נאלץ להפסיק לימודיו ולצאת לאחר כיתה ח' לעבודה כדי לעזור למשפחתו המטופלת בילדים רבים. מצעירותו היה חבר בית"ר ומכבי. בשנת 1942 הצטרף לשורות מחתרת האצ"ל ובהן התבלט כלוחם אמיץ וחבריו הדביקו לו את הכינוי "אלמוות". הוא השתתף בפעולות רבות וביניהן ההתקפה על תחנת השידור ברמאללה (17.5.1944) ועל משטרת אבו-כביר (23.8.1944), החרמת הבדים (6.10.1944) וההתקפה על מחנה הצבא במגרשי התערוכה בתל אביב (27.12.1945). מסירותו לתפקיד היתה לשם דבר ולאחיו שניסה להשפיע עליו לדאוג לעצמו ולהקים בית בישראל ענה: "אצ"ל - ביתי. תפקידי האחד - להילחם". באחד הימים נעצר כחשוד על ידי

הבריטים והיה כלוא כשנה וחצי במחנה העצורים. עם שיחרורו דרש לשוב ולהשתתף בפעולות קרב אבל נענה בשלילה משום שהיה נתון לפיקוח מתמיד מצד המשטרה. לאחר שגברו הפצרותיו ניתן לו להשתתף באחת הפעולות שממנה לא שב. בו' בטבת תש"ז (29.12.1946) יצא במכונית עם ארבעה מחברי ארגונו (מרדכי אלקחי, חיים גולובסקי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני) לאיזור השרון כדי לתפוס חיילים בריטיים ולהלקותם כתגובה על הלקאת חיילי האצ"ל. סמוך לווילהלמה התפתח קרב בין החמישה ובין משמר חיילים שניסה לעצרם. החמישה נתפסו ואברהם, שנפצע בחילופי היריות, הופרד מחבריו, עונה ואחר כך מת מן הפצעים ומן העינויים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות של פתח-תקווה.

פרקי חייו וגבורתו מפורסמים ב"זכרם לנצח", ספר יזכור לגיבורי הארגון הצבאי הלאומי.