בן רפאל ושרה. נולד בשנת תרפ"ו (1926) בקוקז אשר ברוסיה. בשנת 1934 עלה לארץ. אברהם למד בבית-הספר היסודי "תלפיות" בירושלים ולאחר-מכן במוסד הנוער של עיריית יפו - ת"א. השתייך לתנועת "הנוער העובד" והיה חבר במפלגת "אחדות העבודה". לפני מלחמת-הקוממיות היה באחת מפלוגות הפלמ"ח ובמלחמה עצמה השתתף בקרבות במנרה ובמשגב-עם ולאחר-מכן נמצא בצה"ל במערכת-סיני. כשם שאהב את הבריות אהב את המולדת בכל נפשו. היה מסתפק תמיד במה שיש לו ומעולם לא דרש יותר מדי. בערבים היה אוהב לשבת בחוג משפחתו, לספר על העבר ולחלום על העתיד. פעם שוחח עם בתו ואמר לה: "ראי, בתי, לא במתנה קיבלתי את המדינה ולא על מגש כסף. זה אלפי שנים שהיינו נרדפים בגלות ודם רב נשפך שם. במדינתנו כל חבר היה יקר. כל חבר נתקבל בשמחה. זכור לי שבמלחמת השחרור עלה הג'יפ שלנו על מוקש בדרך למנרה וחברי נפצע קשה. קרעתי חולצתי אז, עטפתי אותו והעברתי אותו לבית-החולים. שם נתתי לו דם. רואה את לאיזה הישגים גדולים הגענו עד היום? הודות לאלה אשר בחרנו בהם". ואכן צדק. בתחילה היה פועל בניין ולאחר-מכן התפרנס מחקלאות. מדי פעם היה נקרא למילואים וכך היה גם לפני מלחמת ששת הימים אשר אליה נקרא לפני צאתו אמר בבטחון מלא לאשתו: "היי חזקה, אביא לך הרבה זוגות נעליים מצריות כמו במיבצע- סיני". ובתו המוזכרת לעיל כותבת: "אך במקום הנעליים המצריות קיבלנו את חצי האי סיני, את ירושלים העתיקה ועוד שטחים רבים". במלחמה זו נפל בקרב בצור נתן שעל-יד טייבה וזה היה ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), בזמן הפגזה על משלטי קלקיליה. הוא נפל כתוצאה מפגיעת פגז כמפקד כיתה שהיה לדוגמא ולמופת לכל חיילי פלוגתו בנאמנותו, התנהגותו ומסירותו. הניח אשה ושלושה ילדים ובתו אביחיל נולדה כחודש אחרי נפול אביה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. זכרו הועלה ב"יסודות", בטאון הסתדרות פועלי הבניין. בחוברת שהוצאה על-ידי עיריית נתניה לזכר הנופלים הוזכר שמו. באלבום "עוצבת השרון במלחמת ששת הימים" שהוציאה מפקדת חטיבתו הונצח זכרו על-ידי הבאת תצלומו.