בן דויד ומינציה. נולד ביום ט"ו בתשרי תרפ"ג (7.10.1922) בצ'ורטקוב שבפולין. למד בבית-ספר תיכון והיה בין ילדי ה"גויים" כאחד מהם. במלחמת-העולם השנייה נמלט אברהם מפני הנאצים. למרות הפצרותיו לא רצו הוריו לעזוב את ביתם וכל המשפחה נספתה. הוא היה אז בן ט"ז - ויצא ברגל לברית-המועצות והגיע עד טשקנט. ללא אח ורע חי שם, הסתדר בעבודה במחסני-עץ, וזכה ליחס של אמון, אלא שלא רצה להישאר בגולה. עם גמר המלחמה שב לפולין, אסף פרטים על רצח בני-המשפחה ונדד הלאה, לאוסטריה ולאיטליה, בדרכו לארץ. את בשורת ההפלגה לארץ-ישראל באניית המעפילים "אף-על-פי" - וכפי שכינה אותה "הגיגית הרעועה" - קיבל בשכבו חולה וקודח בחומו, אך מחלתו לא עיכבה אותו מלעלות על סיפון-האניה ולהיטלטל בים הסוער במשך שנים-עשר יום, ללא רופא ואחות. בהיגלות הספינה על-ידי אוירוני הבריטים הוזעקו אניות-מלחמה, והמעפילים גורשו כולם לקפריסין. שם ניצל את הזמן ללימוד הלשון העברית ואף היקנה לאחרים מידיעותיו בגיאוגרפיה של הארץ. היה פעיל בוועדות-המחנה, בחוגים ובקורסים, אבל עם פרוץ מלחמת-הקוממיות לא מצא מנוח ובקוצר-רוח ציפה ליום העליה. בפברואר 1949 עלה על חוף-הארץ - אחרי תשע שנות-טלטולים - ומייד יצא למחנה-צבא. בהתרגשות רבה נפגש עם קרוביו ובכל חופשה שלו בא אליהם מייד. כשהיה רואה את מכריו מתלבטים בקשיי הקליטה בארץ, דאב לבו, אך לעצמו לא דאג: "אני אסתדר", היה אומר; "איני זקוק להרבה". אופטימיות זו ליוותה אותו בחייו הקצרים בארץ. האמין בכוחותיו וראה את עצמו כאחד הוותיקים. נפל בשעת מילוי תפקידו ביום כ"ב בתמוז תש"ט (19.7.1949) והובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-הקברות ברחובות.