אברהם (אבי), בן אהובה ויוסף ז"ל, נולד ביום י"ב בתשרי תשי"ג (1.10.1952) בתל-אביב. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "יוסף הגלילי" ואחרי-כן המשיך וסיים את לימודיו בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב. הוא היה תלמיד שקדן והתייחס ברצינות ללימודים, משום ששאף להמשיך ללמוד בטכניון לאחר תום שירותו הסדיר. לכן למד לבחינות הבגרות בבית-הספר "ברק", כדי לקבל תעודת בגרות, שבית-הספר המקצועי אינו מעניק לבוגריו. מטבעו היה נער חברותי ומוכן תמיד לעזור לזולת, ולכן היה אהוב על חבריו. ביחסיו עם משפחתו הצטיין כבן נאמן ומסור להוריו וכאח אוהב ודואג לאחיותיו. תחום תחביביו והתעניינותו היה רחב ורב-גוני. הוא היה בעל "ידי זהב", הצטיין בכל הקשור בעבודת כפיים והקדיש לכך עניין רב. הוא צייר, פיסל, ניגן ועסק באלקטרוניקה. תמיד בנה כל מיני דברים, החל במתקנים פשוטים וכלה במכשירים חשמליים מסובכים ומתוחכמים. מעולם לא ניסה לתכנן, לבנות וליצור דברים בדרך הקלה והפשוטה, אלא בחר בדרך המסובכת, המחדדת את המוח ומאמצת את המחשבה. חדרו בבית הוריו משמש מעין אנדרטה ליצירותיו ולמעשה ידיו. אבי אהב את החיים בכל מאודו וביקש להפיק מהם ככל אשר יוכל, אך הוא לא פחד מהמוות. פעמים רבות התגרה בגורל מאז היה ילד, תמיד בחר בדרך המסוכנת, כדי להשיג את מבוקשו. לא היה בלבו פחד מפני שום דבר.

אברהם גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות נשלח לסדרת אימונים בבית-הספר לשריון. בתום ההשתלמות בקורסים השונים היה לתותחן טנק והוצב בחטיבת שריון מהוללת. ביחידתו נחשב חייל טוב, אחראי ומסור לתפקידו. הוא אהב את הטנק ולא פחות אהב את חבריו לנשק, ואף היה אהוב עליהם בגלל היותו רע מסור ונאמן. תמיד היה אופטימי בגישתו לחיים, ובזכות זאת ידע לעודד ולחזק את עצמו ואת חבריו בשעות קשות. חבריו מספרים עליו שהיה חביב הפלוגה. תקופת שירותו לא הייתה קלה; חופשותיו היו מעטות והוא הרבה להשתתף בפעולות מבצעיות כלוחם מהשורה הראשונה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים הייתה יחידתו ברמת הגולן. חטיבתו לחמה שעות רבות בקרבות הבלימה הקשים והאכזריים נגד הסורים, אך הוא לא נפל ברוחו וגם כאשר ראה את חבריו הטובים ביותר נופלים זה אחר זה, המשיך לעודד ולחזק את חבריו ולשמור על המורל בפלוגתו. ביום ט"ז בתשרי תשל"ד, כשנלחמה פלוגתו באזור מזרעת בית ג'אן, נפגע הטנק שלו על-ידי טיל והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אם ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. בן עשרים ואחת שנים היה בנופלו - צעיר מגילה של המדינה, שחרף נפשו ולחם למענה. הוא היה נצר אחרון ויחיד, שנשא את שם המשפחה הענפה, שנכחדה בשואה.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה שלו: "בנכם אבי שירת ביחידתי כאיש צוות טנקים והוכיח את יכולתו האישית והמקצועית לנוכח פני האויב הסורי. בשמי ובשם כל חיילי היחידה הנני מביע את צערנו העמוק והננו משתתפים באבלכם על מות בנכם היקר. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים".