בן אורה ומשה נתנאל. נולד ביום ו' בתמוז תש"ס (9.7.2000) במושב תפרח הסמוך לבאר שבע. ילד שלישי במשפחה, אח לאליהו דוד, יהודה אריה, תמר בלימה, אהרון שלמה ועזריאל חיים.

אברהם צבי, שכונה "אברימי" ו"אבי", זכה בברית המילה שלו שהגאון רבי יעקב פרידמן יהיה סנדקו. הוא גדל והתחנך בתפרח בבית חרדי ולמד במוסדות חינוך חרדיים. בורך בזיכרון יוצא מגדר הרגיל, בכושר מנהיגות, בכריזמה ובקסם אישי. באירועים משפחתיים וחברתיים היה "מסמר המסיבה", מעורר את כולם לשמחה וריקודים. תמיד נראה טוב, שמח, מחייך והיה אהוב מאוד על חבריו.

כדי לגרות את שאיפותיו ללימודים שלחו אותו הוריו לקורס טכנאי טלפונים סלולריים, שאותו עבר בהצלחה וקיבל תעודת טכנאי. זמן קצר אחר כך קיבל הצעת עבודה מפתה בתחום הסלולר, ואחרי התייעצות עם הוריו ועם הרב פרידמן נענה לה והחל לעבוד במרכז המסחרי "ישע" שבחבל אשכול. היה מסור לעבודה, אחראי וחביב על מעבידיו ועל קהל הלקוחות. מדי יום נסע למרכז המסחרי במשאית שנהגה, תושב העיר רהט, סיפר שהִרבה להתייעץ עם אברימי למרות גילו הצעיר והתפעל מחוכמתו, מהשמחה שלו ומטוב ליבו.

לאחר שעבד שם יותר משנה, עבר להוד השרון ועבד בחנות באותו התחום. גם שם נחל הצלחה, ואנשי המקום הכירוהו וחיבבו אותו. שכרו היה נאה, ומדי חודש העביר מַעשר לטובת החזקת הכולל של אביו. חבריו סיפרו שניסה לשכנעם: "תיתנו גם אתם מעשר כספים ותראו ברכה".

בתקופת עבודתו בהוד השרון היה מקרה שלקוחה הפקידה את הטלפון שלה לתיקון במעבדת התיקונים אך לא באה לשלם על התיקון ולקחת את המכשיר. אברימי שילם מכיסו וביקש שיודיעו לה שתבוא לקחת את הטלפון ושאין חיוב. כשהקופאית תמהה על התנהגותו, ענה לה: "את לא מבינה שהיא לא באה לקחת את המכשיר כי אין לה כסף לשלם על התיקון?"

אברימי המשיך להתייעץ עם הרב פרידמן כשחש בכך צורך. אף על פי שלא עטה סממנים חיצוניים דתיים, היה אדם מאמין ושומר שבת. כשאמרו עליו שהוא "חוזר בשאלה", התנגד לביטוי ואמר: "אני מאמין בהכול, ואיך שאני נראה – זה עניין אחר". הוא כעס על מי שחילל את השבת ואמר, "רק עם השבת אל תתחילו".

כשלא עלה בידו של אחד מחבריו לשמור את השבת, ולאחר שאברימי לא הצליח לשכנעו לעשות זאת, הציע לו שיקבל על עצמו מצווה אחרת במקומה. הוא הצליח להשפיע על חבר זה ועל חברים אחרים לקיים מצוות, ודודו שמוליק הסביר זאת כך: "לא נראה לי שכוחו של אברימי היה דווקא בדיבורים חוצבי להבות או בהצגת טיעונים משכנעים. הוא פשוט דיבר מעומק הלב, והחבר ידע שזו אמת חזקה גם אצלו. כשמשהו חשוב אצלך ... אזי הוא בוקע החוצה ומשפיע גם בלי הרבה מילים". עוד כתב הדוד שבתקופה שהתרחק מסגנון החיים של בני משפחתו, הקשר שלו עימם לא השתנה, משום שהוא "דילג על פערים חיצוניים. האהבה והקשר יצאו מהלב ישירות אל לב, מגשרים על כל פער: גיל, סגנון ותרבות".

כיבוד אב ואם היה אחת המצוות שהקפיד עליהן. בשולחן השבת הגיש את האוכל והפציר בהוריו שיֵשבו; כשאימו אורה נסעה להשתלמויות בבני ברק והוא התגורר בהוד השרון, דאג להיפגש איתה בזמן שהמתינה לאוטובוס; ופעם גער בחבר אשר שוחח עם אימו בצורה לא מכבדת: "ככה לא מדברים לאימא". היה לו לב זהב, תמיד הציע את עזרתו בבניית סוכה ובמיני תיקונים. הוא עשה זאת בחיוך, באהבה ובנדיבות.

הוא נהג בכבוד רב גם כלפי סבו וסבתו. בכל ביקור בבית נהג לפקוד גם את בית סביו, ובמוצאי שבת, לפני שחזר לדירתו, ובהמשך חייו לבסיסו, בא להיפרד מהם.

אברימי כיבד כל אדם והִרבה בעשיית חסדים. פעם, כשישב עם חברו על ספסל לעשן, ניגש אליהם אדם עני, ואברימי נתן לו שטר של עשרים שקלים. משלא עזב אותם, לקח אותו למסעדה, הושיבו ליד השולחן, הזמין לו ארוחה ושילם. הוריו סיפרו שמצוות שכאלה היו לו מטבעו בלי כל מאמץ.

מעולם לא הקרין עצב ומרמור, תמיד השתדל להיות שמח ולהתמקד ביופי של החיים. בפנקסו כתב: "החיים יפים. גם אם לא – נתמודד בשקט"; "תאמין שאתה יכול, ואתה כבר בחצי הדרך"; "אם אתה יכול לחלום על זה, אתה יכול לעשות את זה".

ברשומה מאוגוסט 2016 כתב: "לפעמים אומרים לי, 'אתה כולה ילד, מה עברת?' אם אי-פעם עברה לכם השאלה הזאת בראש, הייתי אומר לכם, 'תעצרו שנייה, תחשבו לפני שאתם פולטים דבר כל שהוא'. כי אי-אפשר לדעת לעולם מה הבן אדם עבר, ומה המילים שלך עכשיו יגרמו לו לעבור ... היום אני רוצה להגיד תודה לאותם אנשים שעזרו לי לא ליפול ולעלות למעלה, אותם אנשים שהשקיעו בי ... אספתי קובץ תמונות מכמה תקופות שלי בחיים, ודבר אחד אני יכול להגיד, ממש כיף לי עכשיו להסתכל עליהן, כי רובן זה כבר רגעי ההצלחה שלי ... ואני אסיים במשפט קטן לאותם חברים שעזרו לי, אני עוד אראה לכם שהיה שווה להשקיע בי, ותזכרו שכמו שאתם הייתם שם בשבילי אני אהיה כאן תמיד בשבילכם".

אברימי אהב אנשים ומתוך כך יצר בקלות ובטבעיות קשר עם כל אחד. האמפתיה שלו והאנושיות נקלטה אצל כולם. בלתי אפשרי היה לעבור לידו ולצאת ידי חובה בסתם הנהון ראש מנומס לשלום. אנשים רבים אהבו אותו ונקשרו אליו, ולא רק בני גילו: מצד אחד מבוגרים ומצד שני ילדים, בייחוד ילדי המשפחה. עימם היה לו קשר מיוחד שהתבטא ביחס האישי שלו לכל אחד ובאהבה שלהם אליו.

דודו שמוליק סיפר על מפגש עימו כשהתקרב אליו עם אופנועו: "ואז הוריד הנהג את הקסדה ומתחתיה זרח החיוך הבלתי נשכח של אברימי, הפנים המאירות. לפתע נשפכה על כולנו – בפרט הילדים – אווירה של חום וקרבה. אותה אווירה שידע תמיד להשרות סביבו. עכשיו החיוך היה כבר על פני כולנו. הרגשה נעימה של אושר ... לפעמים כל מה שצריך הוא פשוט להוריד את הקסדה, את כל הקסדות שבעולם, כל המסכות והכיסויים, ולהביט ישר פנימה. כמה אור אפשר אז לגלות!"

אחד מתחביביו היה צלילה. כבר בגיל שש-עשרה מימן מכספו האישי את הקורסים והגיע לדרגת שלושה כוכבים. הוא רצה להיות מדריך צלילה, אך מחמת גילו הצעיר נאסר עליו הדבר על פי חוק. באחת הצלילות ניגש לסייע לצוללן במצוקה ונקלע בעצמו לסכנת חיים בשל מחסור בחמצן. בעקבות אירוע זה החליט להתחזק בשמירת השבת.

באירוע שבע הברכות של אחיו אליהו ביקש לעמוד ולדבר בפני כולם, ואלה היו דבריו: "כשלמדתי צלילה, היה שם צוללן אחד מאוד מומחה שהיה מספר אחת בצלילה. שאלתי אותו: 'איך הצלחת להגיע לזה, להיות מספר אחת?' והוא ענה לי: 'תמיד חשבתי שאני רק מספר שתיים, וכך היה לי תמיד מה להשתפר כדי להיות מספר אחת'. ובזה אני רוצה לברך את אליהו, שתמיד יחשוב שהוא רק מספר שתיים, ויש לו מה להתקדם ולשפר, וכך הוא יזכה להיות מספר אחת".

ביום 13.8.2018 התגייס אברימי לצה"ל והחל טירונות בבסיס "ניצנים". לאחר מכן שובץ בבסיס ההדרכה של חיל הים בחיפה. היו לו התלבטויות בנוגע לנשיאת נשק בבסיס בשבת ובחג, והוא התייעץ על כך עם אביו. הוקל לו כשבסופו של דבר שוחרר לביתו בכל השבתות.

ביום כ"ה בתשרי תשע"ט (4.10.2018) קיבל שחרור מהצבא לרגל חגיגת פדיון הבן לאחיינו חננאל יוסף. במהלך הסעודה התבדחו הנוכחים שאביו של התינוק לא קיבל מתנה כספית לכבוד הפדיון. ברגע שאברימי שמע זאת, הוא בירר היכן מכשיר הכספומט הסמוך, עלה על האופנוע, חזר עם סכום כסף מכובד והגישו לאחיו, אבי התינוק.

לאחר ששמח עם משפחתו, התכונן לשוב לביתו ומשם לבסיס. כמנהג המשפחה, טרם צאתו בירכו אותו סבתו, סבו, אימו ואביו. במרחק כעשר דקות נסיעה מביתו נקלע לתאונת דרכים, נפצע קשה וכל מאמצי ההחייאה עלו בתוהו.

טוראי אברהם צבי (אברימי) ריין נפל בעת שירותו ביום כ"ה בתשרי תשע"ט (4.10.2018). בן שמונה-עשרה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין בבאר שבע. הותיר הורים, ארבעה אחים ואחות.

אברימי היה צאצא לאבי תנועת החסידות ונפל ביום פטירת אחד מראשוניה. על מצבתו חקקו בני המשפחה: "מצאצאי בעש"ט וקדושת לוי, נלב"ע מתוך דבר מצווה ... ביום פטירת זקנו מוהר"ר לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע". במודעת האבל הם ניסחו: "נלקח מאיתנו בחטף מתוך דבר מצווה ושמחה של מצווה". השמחה – שמחת פדיון הבן, והמצווה – נתינת הכסף לאחיו האברך העוסק בתורה, סמוך לשעת מותו. הרב פרידמן הוסיף שגם בשעת התאונה עשה מצווה, משום שנסע להחזיר לחברו את האופנוע ששאל ממנו.

משה אביו אמר בתום ימי השבעה: "פירות של מצוות הוא כן השאיר, בין פירות שהוא יצר בעצמו, ששכנע אחרים לשמור שבת ולקיים מצוות, ובין פירות שנולדו מחמת מעשיו, שאנשים אחרים התחזקו אחרי פטירתו ללמוד ממנו לשמור שבת וללמוד הלכות שבת. וכן במעשי החסד שלו למדו ממנו ...

כל מי ששמע את הסיפורים על אברימי בימי השבעה קיבל את ההרגשה הזאת שעלינו להפוך את המבט, כי אם נשפוט לפי המראה החיצוני, לא היינו מאמינים שסיפורים כאלו ייאמרו עליו. ואברימי לימד אותנו כמו זקנו רבי לוי יצחק מברדיטשוב להפוך את המבט ולדון לכף זכות".

סבו (זיידי) ספד: "הוא היה עבד ה' בדרך שלו, תמיד מחייך, תמיד מנסה לעזור לזולת, בדרך שלו. אין לי מה להוסיף, רק להודות לקדוש ברוך הוא ששמונה-עשרה שנה הוא נתן לנו פרח, הוא נתן לאורה ומוישי לגדל אותו בהרבה אהבה".

שוכי, קרוב משפחה, ספד: "כמו אברהם אבינו, גם אברימי לימד אותנו שגם כאשר עוברים קשיים והתמודדויות, זה לא פוגע ביחס לזולת, בהארת הפנים וברצון לעשות חסד. כולנו יודעים כמה החיים שלו לא היו פשוטים, אבל הוא הוכחה לאדם שהרים את עצמו מתוך הקושי, שעשה עם עצמו עבודה ושהצליח לראות את הטוב ולהיות בשמחה ... הוא היה בשמחה ביום האחרון לחייו".

דודו שמוליק כתב: "לכולם זיכרונות שמחים כל כך ... מעשים קטנים שמלמדים באמת על האישיות! האופטימיות, תמיד תמיד אופטימי, גם בזמנים לא הכי הכי אף פעם לא משדר ייאוש. מנסה שוב ושוב בלי לוותר. קם ונופל וקם, מאמין שיצליח ודבק במטרה ... שאיפה להתקדם בכל המרץ וההתלהבות אך יחד איתה ענווה, לא על חשבון אחרים. כל השפע האנושי הזה היה בינינו ואולי לא תמיד מספיק הערכנו. כמה עזרה שקיבלנו ממנו! ... רק עכשיו שכבר אין, והאין הזה זועק אלינו בשקט גדול ... דרך אברימי כולנו – כך אני מרגיש – למדנו הרבה על חינוך הילדים. הצורה שבה הגיב לנורמת החינוך המקובלת שיקפה לכולנו מהו עיקר ומהו טפל. מהי רגישות נפשו של הילד וכיצד – עם האמת שלה – היא מקבלת את ערכי ההורים ...

מנבכי הזיכרון עולה עוד תמונה ... אברימי, ילד יפה תואר עם חיוך מתוק ונדיר עומד ליד אבא. יד ימינו בניהול התפילות, השירים והמנגינות. אבל התפקיד המרכזי ... הוא לפתוח את ארון הקודש. ילד מלא אור שפותח לכולנו את שערי השמיים. הלוואי, אברימי, שתזכה לדפוק על שערי שמיים ולפותחם, ומתוך השערים הפתוחים יורעפו על כולנו רסיסי נחמה ומרגוע, ימצאו את דרכם ללבבות שבורים של אב ואם, אח ואחות, חברים וקרובים, ירפאו וינחמו עד תחיית המתים במהרה בימינו אמן".

המשפחה הפיקה חוברת זיכרון לאברימי, שכותרתה - "זרע אברהם אוהבו". היא כוללת בהרחבה את קורות חייו, דברים משלו, תמונות שלו ודברי הספד.

שני ספרי תורה נכתבו לעילוי נשמתו, האחד מתרומות משפחה וידידים והשני ביוזמת גיסו. כמה רבנים מגדולי ישראל התכבדו להתחיל בכתיבת אחד מספרי התורה – רבי חיים קנייבסקי, רבי גרשון אדלשטיין, רבי דב לנדא ורבי משה הלל הירש. עוד בחייו תכנן אביו להכין בד המכונה "מפה" (וימפל) שנועד לגלילת ספר תורה לכבודו של אברימי בהוקרה על תרומתו לכולל, אך התוכנית השתנתה וה"מפה" הוכנה לעילוי נשמתו.

אנשי המושב וחבריו של אברימי הקימו בית כנסת לזכרו במושב תפרח. מדי שבת מקיימים חבריו שיעורים לעילוי נשמתו – שיעור בליל שבת הכולל שירה ודברי תורה על פרשת השבוע, וסעודת מלווה מלכה במוצאי שבת.