בנם הבכור של עליזה ושמואל. נולד ביום ט"ו בכסלו תש"ט (17.12.1948) בחיפה.

אהוד, שכונה בפי כל אודי, גדל והתחנך בחיפה, למד בבית הספר היסודי "אורים" בעיר. כשהיה בכיתה ט' עבר לקיבוץ מעגן מיכאל בחוף הכרמל, שם למד בתיכון.

אודי היה ילד שובב, נמרץ ופעלתן.

עם סיום לימודיו בתיכון התגייס לצה"ל. תחילה, שירת כלוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים ובהמשך לחם בגדוד הנדסה קרבית.

אחרי השחרור עבד במשך מספר שנים כקצין ביטחון בשגרירות הישראלית בלונדון.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב-6 באוקטובר 1973, עלה על הטיסה הראשונה שהשיג לארץ, חויל מיד עם נחיתתו לחיל השריון והצטרף ללחימה.

במהלך טיהור שטח החווה הסינית בחצי האי סיני, עלה הרכב המשוריין של אודי על מוקש, והוא נפצע באורח קשה ברגליו.

במשך שמונה חודשים היה מאושפז בבתי החולים "מאיר" בכפר סבא ו"רמב"ם" בחיפה. בהמשך, טופל במרכז השיקום "בית קיי" בנהריה. כתוצאה מהפציעה נותר עם נכות בשתי רגליו וסבל מפגיעה בכלי דם, דבר שגרם לפגיעה לבבית.

במהלך השיקום, בעת שהמתין להיכנס לוועדה הרפואית שהתקיימה באגף השיקום, פגש את עירית, ששירתה שם כחיילת. עירית הבחינה בו, חייל עם שתי רגליים מגובסות, שמתקשה להתיישב על ספסל ההמתנה במסדרון והציעה לו כיסא נוח יותר. אודי פתח עמה מיד בשיחה, ומאז נשמר הקשר ביניהם.

ב-1977 הם התחתנו ובשנם הבאות הביאו לעולם שני בנים – גיל ורן. עד שנת 1990 גרו בחיפה, משם עברו לעתלית ובהמשך עברו להתגורר בקיבוץ נחשולים, בו נולדה עירית.

אודי היה בעל ואבא אוהב, גאה ומסור. הדבר החשוב ביותר עבורו היו ילדיו ואשתו. הילדים סיפרו שהיה "אבא כיפי" - גם כהורה, שמר על ההרפתקנות והפעלתנות שאפיינו אותו ונהנה לצאת עם המשפחה לטיולי ג'יפים ברחבי הארץ.

על אף שסבל מנכות ומפגיעה לבבית חמורה, מעולם לא נתן לאיש להרגיש את האתגרים הפיזיים והבריאותיים שעמם התמודד. תמיד נהג לומר שחייו יהיו קצרים אבל טובים, הקפיד ליהנות ולבלות ולא ויתר על אף חוויה, מארוחה טובה ועד לסקי מים בכנרת, בטרם נולדו הבנים.

אהב מאוד לארגן טיולי ג'יפים, יצר סביבו חבורת מטיילים גדולה ונהנה לטייל איתם במדבר ובכל רחבי הארץ. אשתו, עירית, סיפרה בחיוך שהג'יפ היה מאוד משמעותי עבורו והוא השקיע בו - אמצעי מיגון, מכשירי קשר וניווט ועוד מגוון אביזרים.

אודי היה פטריוט בנשמתו, נשם את אדמתה ואת נופיה של הארץ ושאף להכיר כל ואדי, שביל והר.

בעת שהתגוררו בחיפה, הקים עם אחיו עסק יבוא ושיווק חפצי נוי, בעיקר מהמזרח הרחוק. כשעבר עם המשפחה לנחשולים, עבד כאיש שיווק בבית ההארחה של הקיבוץ (כיום – מלון "נחשולים"). במקביל לעבודתו, התנדב למשטרה ותמיד נרתם להושיט עזרה לכל אדם. "אם היית נתקע אפילו במדבר באמצע הלילה ומתקשר אליו – הוא היה בא מיד לחלץ אותך", סיפרה אשתו, עירית.

מאז ומתמיד היה אודי איש של אנשים, כריזמטי, חברותי מאוד ומוקף בחברים. במפגש ראשוני, בלט תמיד בפתיחותו ובישירות הנוקבת שלו, ולעיתים אף יצר רושם מעט מרתיע, אך ברגע שהכירו אותו - כולם התאהבו בו ובטוב ליבו.

את האכפתיות שהפגין כלפי קרוביו, הביע גם כלפי המדינה שכה אהב. הוא היה אכפתי ומעורב פוליטית, נהג ללכת להפגנות, לכנסים ולחוגי בית כדי לנסות להשפיע ולקדם שינויים.

אודי תמיד היה הרוח החיה בחבורה, הביא עמו אהבה גדולה לחיים, סיפורים מרתקים, צחוק והומור. את קרוביו לימד ליהנות כמה שיותר ממנעמי החיים ולנצל כל יום עד תומו. אחד מחבריו הקרובים תיאר אותו כ: "שמח בחיים, קשוב, עליז ושר כל הזמן. מתעלם מבריאות רופפת וחי את היום בשמחה ובאהבה".

בפברואר 2002, לאחר שנים של התמודדות עם השלכות הפציעה, הלך אודי לעולמו.

אהוד יוגב נפטר ביום ל' בשבט תשס"ב (12.2.2002). בן חמישים וארבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ נחשולים. הותיר אחריו אישה, שני בנים ואח.

אשתו, עירית, ספדה באזכרת השלושים למותו: "אודי, אישי, חברי ורעי. היית מפעל לייצור חברים. בימי השבעה עברו פה מאות אנשים מכל השכבות והרבדים. היו חבריך מילדות, מבית הספר, מהצבא, ממשרד הביטחון. מקשרי עבודה בשיווק ונסיעות, מהג'יפים, מהבנק ומאיפה לא? פשוט אין ספור.

"נחמה לי אחת והיא – חייך התנהלו בעשור האחרון בדיוק כפי שאהבת. רצית לעשות – עשית, לא רצית – לא עשית. טיילת, כייפת, בילית ואכלת. אמרת: 'זמן שאול' וחטפת מהחיים הכול. מותך בחטף הותיר אותנו המומים, אך המורשת שהשארת לנו, המשפחה והחברים, תחזיק אותנו שפויים ועם המוטו שלך נמשיך ואותך לעולם לא נשכח".

"אודי יקירי, אהבתיך עד מוות", ספד חברו הקרוב, משה. "ידעת שאתה חולה וליבך לא כתמול שלשום, אך דווקא בגין כך סחטת את עצמך, קרעת את החיים, השתדלת להספיק כמה שיותר... אודי אהובי, כלפי חוץ הפגנת תמיד חוזק ועוצמה ואפילו חוצפה מצ'ואיסטית. את רגשותיך ואהבתך מיעטת לבטא, אבל בשיחות הנפש הארוכות שהיו לנו, התגלית כהר ענק של רגשות, אוהב ומסור ללא חת!

"משפחתך הייתה לך המעוז והארמון שלך. בכל הזדמנות, בעיה או חיפוש של משהו, המילה 'מדו' הייתה קופצת, תמיד עם חיוך מאחורי הטלפון... היית מתקשר אליה באמתלות לא רציניות, רק כדי לשמוע את קולה... אהבתך לגיל ורן לא ידעה גבולות, האמנת מאוד ביכולות שלהם. תמיד הנושא המשפחתי עלה כנושא החשוב ביותר, וכמבצר שאותו יש לטפח ולשמור".

במשך שנים רבות ערכו חבריו של אודי פעם בשנה טיול ג'יפים לזכרו, בהשתתפות בני משפחה וחברים.