בנם של אילנה וניסים. נולד ביום א' בשבט תשס"ב (14.1.2002) בירושלים. אח צעיר לשניר, משי ובר.

אופק (פוקו) גדל והתחנך בירושלים. ילד שובב, מלא חן וקסם ששבו את ליבם של כל מי שפגשו בו. למד בבית הספר היסודי "תל"י מזרח פסגת זאב" ומכיתה ז' עד ט' למד בתיכון "טדי קולק".

בהיותו בן שש נפרדו הוריו, ומאז התגורר עם אימו ועם אחותו בר. אימו נישאה שוב והבנות של בן זוגה, טל ושחר, היו עבור אופק אחיות לכל דבר.

בגיל חמש-עשרה עבר עם אחותו לבית אביהם בבת ים, ושם למד בתיכון "מקיף שז"ר". בחר במגמת מִנהל וכלכלה. בינו ובין המחנכת שלו רינת נוצר קשר קרוב, היא השפיעה עליו לטובה ועודדה אותו ללמוד ולהצליח בבחינות הבגרות. הם שמרו על קשר גם לאחר שסיים את לימודיו.

בתקופה זו הכיר את ארין שלמדה עימו, ובין השניים ניצתה אהבה והתפתח קשר זוגי. עד מהרה היה אופק בן בית אצלה. אף שכעבור שנתיים נפרדו, הם נותרו חברים טובים והסכימו באופן בלתי שגרתי שבגיל עשרים וארבע, אחרי שיטיילו ויתחילו את מסלול חייהם, ישובו לזוגיות ויינשאו. כבן זוג וגם כחבר טוב ידע לפרגן לה, עודד אותה ונסך בה ביטחון.

אופק התנסה בתחביבים רבים, בהם צילום ואגרוף תאילנדי, אהב להאזין למוזיקה ועסק באימוני כושר גופני. הוא אהב ים, טבע וטיולים, ולעיתים קרובות ישב בטיילת של בת ים בשעת שקיעה. במהלך התיכון טייל רגלית בשביל ישראל עם חבריו.

בגיל עשרים הוציא רישיון נהיגה באופנוע, קנה אופנוע כבד ורכב עליו, בין היתר, לאורך חוף הים. הוא חלם לצאת למסעות ברחבי העולם, וכבר תכנן עם אביו רכיבה משותפת במרוקו ובאיטליה. לשניים היה חלום נוסף – להיות בעלי אופנוע "הארלי דיווידסון".

אדם משפחתי וחם, שמר על קשר קרוב עם אֶחיו ועם הוריו. כן היה חבר טוב ונאמן לחבריו, שהיו רבים ומגוונים. בקלות התחבר לכל אחד.

בלט בחיוכו ובאנרגיה הגבוהה שלו, שמח בחלקו והיה "הלב בכל מסגרת", כפי שתיארה אחותו בר. רומנטיקן מטבעו, בילדותו כתב לאימו מכתבי אהבה, ואת בנות הזוג שהיו לו פינק מאוד. הייתה לו יכולת לדבר ולנהוג בדרך מצודדת כדי להשיג את מבוקשו. נגע באנשים רבים והתאפיין בנתינה, שבאה לידי ביטוי בתרומה כספית, בעזרה לזולת ובהגנה על החלש. כך למשל עזר בילדותו לילדים שסבלו מהצקות, ובאוגוסט 2023 גייס תרומה של אלפי שקלים למשפחה נזקקת. "לא היית מבזבז דקה ביום מבלי לחשוב מה הלאה, מה עכשיו אני לומד, על מי עכשיו אני משפיע, למי עכשיו אני עוזר", תיארה אחותו שחר.

בסיום התיכון הצטרף למכינה הקדם צבאית החצי-שנתית "ירוחם" עם שניים מחבריו הטובים. בתקופה זו במיוחד הפגין יכולת מנהיגות, כריזמה, עוצמה ושאפתנות, השפיע לטובה על חבריו ודרבן אותם להתמיד. אופק קיווה שההשתתפות במכינה תסייע לו להתמיין ליחידה מובחרת בצבא ולאחר מכן להתקדם לקצונה. במכתב לעצמו כתב: "אני מאמין ומאחל לעצמי שאגיע למקומות טובים רק בדרך של עבודה קשה והתמדה ודבקות במטרה ... בכל חיל ומקום ותפקיד שאהיה, אני אתן כל מה שאפשר והכי טוב, לא משנה כמה קשה וכמה באסה ... בעבודה קשה מגיעים לתוצאות טובות. לא משנה כמה קשה, זה לא סיבה לוותר. תוכיח לעצמך מי אתה באמת. תמיד תישאר נאמן לעצמך".

ביום 4.4.2021 התגייס לצה"ל ושובץ בגדוד "פתן" (101) של חטיבת הצנחנים בחיל הרגלים. הוא הביע שביעות רצון מהשירות הצבאי וחש שההגנה על המדינה היא זכות. עם גיוסו נפתחה קבוצת "ווטסאפ" משפחתית שנקראה "יומן מסע הטירונות של אופק", ובה תיעד את חוויותיו מדי יום בהקלטה. מלבד זאת הכין לעצמו יומן אישי של הקלטות. בפעם האחרונה הקליט את עצמו בקיץ 2023 ובדבריו ניסה לעודד את עצמו לקראת המשך ההכשרה בצבא. "אתה זוכר למה אתה פה. זו זכות. את העוצמה, את הכוח, למה ציפית, למה חיכית, מה רצית לעשות – אתה לא שוכח את זה ... לא לוותר. גם עכשיו הכי קשה ... עכשיו צריך לתת את ה'פוש' האחרון, להרים את כולם ... יאללה ארביב, תן בראש". בדיעבד ראתה משפחתו בדבריו מעין צוואה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

בערב הקודם יצא אופק מארוחת חג משפחתית אצל סבתו ונסע עם חברות וחברים למסיבת טבע ליד קיבוץ רעים הסמוך לרצועת עזה. הוא ציפה בכיליון עיניים למסיבה ודיבר עליה רבות. בפרוץ המתקפה היה בין הראשונים שהצליחו לברוח ברכב וצילם את רגעי המנוסה. מייד שוחח בטלפון עם אחיו שניר וסיפר לו על הירי, ולאחר מכן התקשר לחבר שנשאר על רחבת הריקודים, הזהירוֹ מפני המתרחש וכך הציל את חייו. בשעה שבע בבוקר באזור צומת יד מרדכי נקלע לירי מחבלים עם שתי הידידות שהיו עימו ברכב. אופק הציל אותן ונפגע מקליע בבית החזה. במשך חמישה ימים חיפשו אותו בני משפחתו וחבריו עד שנמצאה גופתו.

סמל ראשון אופק (פוקו) ארביב נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר הורים, אח ושתי אחיות.

ספד שניר, אחיו הבכור: "מי ירטיט לי את הלב, מי יבין אותי כמוך, מי ייתן לי חיוך אחד ויסדר לי את כל היום, מי ילווה אותי עכשיו בחתונה ... איך לא תהיה דוד לילדים שיהיו לי? ... מלאך שלי, אופקי הקטן שלי, הרגעים שלנו תמיד יגורו לי בלב. אני מבטיח לך, מלאך שלי, למרות שאני אחיך הגדול, השארת לי מורשת. אני אמשיך בדרך שלך לפזר אהבת חינם ואמשיך לדאוג למי שאין, אמשיך להגיד לאימא שהיא האימא הכי טובה בעולם ...

תודה על כל רגע ורגע לידך, תודה שהפכת אותי לאח גדול, תודה שמילאת לי את הלב בשמחה, תודה שתמיד היית שם בשבילי, תודה על הדרך לצידך, תודה על כמעט עשרים ושתיים שנים של אושר לצידך. אופק, אתה יודע שבחרתי לך את השם. בתור ילד בגיל אחת-עשרה תמיד ידעתי שתהיה לי לאופק, תמיד ידעתי שתהיה שם, אבל עכשיו האופק רחוק מתמיד".

ספדה אחותו בר: "פוני שלי, פוקו שלי, איזו זכות הייתה לי להיות אחותך! להיות צמודה אליך, לעזור לך בכל מה שצריך. כמה חוויות יש לנו, כמה חיבוקים וריבים וצחוקים שהם רק שלנו, גם בלי לדבר, רק עם מבט. היה לנו חיבור עמוק כמו אחים תאומים. איזו זכות, לב שלי, לחלוק איתך חוויות, לחלוק איתך חדר ובית, את השטויות של השעות הקטנות של הלילה, לחלוק איתך דמעות וצחוק, לחלוק איתך ועם אבא שרשרת, לחלוק איתך תוכניות לעתיד ... אתה גיבור, אתה צדיק, אתה תמיד חושב על כולם ... איזו זכות להגיד

שאני אחות של אופק ארביב, הגבר שבגברים, המלך של העולם, הגבר שאין בן אדם לידו שלא מתאהב בשנייה – בחיוך, באור, בקסם, באהבה הטהורה שאתה מעניק".

כתבה שחר: "זכיתי לקרוא לך אחי הגדול, זכיתי לקבל אהבה שאינה תלויה בדבר. רק אתה ואני יודעים עד כמה הקשר שלנו היה מיוחד. היית כל עולמי, זה כל כך קשה להיות רחוקה ממך, זה כל כך קשה לחיות בלי חיבוק ממך".

ארין, שהייתה בת זוגו, כתבה: "אופק שלי, המשפט 'מלח הארץ' כתוב עליך – גבר אמיתי, קרן שמש של אור. כל מקום שאתה נכנס אליו, אתה מביא רק שמחה עם החיוך היפה שלך והאף הקטן. כמה זיכרונות יש לי ממך, אופק, כמה רגעים שהפכת אותי לבחורה הכי מאושרת בעולם. אני חורטת אותם בלב שלי לנצח, כי עכשיו אני נשארת עם הזיכרונות האלה לבד".

במלאת שלושים יום לנפילתו ארגנה משפחתו שיירת אופנועים לזכרו בטיילת בת ים. בערב יום הולדתו העשרים ושניים, בינואר 2024 נפגשו בני המשפחה לערב עם מוזיקה שאהב. לרגל האירוע שרה הזמרת עלמה זוהר את השיר האהוב עליו – "שיר אהבה אינדיאני".

משפחתו הפיקה קליפ לזכרו בליווי סרטונים מחייו. את מילות השיר "שמור עליי משם" כתבה אחותו בר, וביצע והלחין אותו הזמר מתן חובי, שאופק אהב במיוחד: "מסתכלת אל האופק אבל אתה לא שם / היית החבר וגם האח המושלם / לא תמיד מוצאת עכשיו את המילים / מתגעגעת לדברים הכי פשוטים / שנלך לסיבוב לקפה בטיילת / לאסוף אותך שוב מהרכבת / איך ישבו יפה עליך המדים / תמיד היית גבר גבר בגברים / זוכר את ימי שלישי? / שאבא שוב היה מגיע ואוסף אותך ואותי / היינו מטיילים / זוכר את הריבים הדפוקים? / איך הייתי מציקה לך עם אותם שירים / שאף פעם לא אהבת. // תן לי אור / אני מחכה / רוצה שתחזור עדיין / לא מבינה / ימים אפורים / עוברים לי לאט / הבטחת שתשמור / אז שמור עליי / שמור עליי משם. // מבולבלת וכועסת טיפה על העולם / לא יודעת מה לענות לכולם / איך אתה לא תהיה בחתונה שלי? / איך לא נְגדל ביחד ילדים? / הולכת בכבוד ומראה את השרשרת / שאיחדה אותנו כולנו כשבט / איך לא נשחק בים כמו ילדים? / לא נשב נאכל ביחד בחגים?" הקליפ ניתן לצפייה באתר "יוטיוב".

ברשת "אינסטגרם" הועלה עמוד הנצחה שנקרא "האור של אופק" ובו תמונות, סרטונים והקדשות.