בנם של לילך ואפרים. נולד ביום כ"ה בשבט תשס"ד (17.2.2004) באור יהודה. אח לשרון.

אור גדל באור יהודה עד שהיה בן ארבע, אז עברה המשפחה ליהוד. הוא למד בבית הספר היסודי "רמז", בחטיבת הביניים "סביונים" ובתיכון "מקיף יהוד".

ילד מקסים, אהוב וחברותי, שאהב לשחק שש-בש וכדורגל עם חבריו, נהנה לבנות דגמים מורכבים מלגו, החל ממכונית ומשאית ועד מנוף ומסוק, והצליח להרכיב תמונות מפאזלים בני אלפי חלקים.

בתיכון התחבר בעיקר למקצועות הטכנולוגיים וסיים בגרות מלאה עם התמחות בתקשוב. בשעות הפנאי, נהג לצאת להליכות ארוכות והקפיד לשמור על כושר גופני.

הוא היה עדין ורגיש, תמיד התנהל בצורה מכבדת, מנומסת ונעימה, והכיר תודה להוריו ולמוריו. "עיניו הבהירות והתמימות הביעו את העדינות, הרכות והתום שהוא הביא איתו לעולם", סיפרה רכזת השכבה שלו בתיכון. "נהגנו לומר בינינו כי אין ילדים בדור הזה עם נימוסים כשלו".

ב-25.8.2022 התגייס לצה"ל ושירת במערך האיסוף הקרבי של חיל המודיעין. למרות האתגרים של מסלול ההכשרה, הסתגל במהירות, נהנה מהשירות והשקיע את כל כולו במטרה להצליח בתפקיד ולתרום למדינה ככל יכולתו.

אחרי שמונה חודשי הכשרה כלוחם איסוף קרבי, הוצב בבסיס אורים שבנגב המערבי. במסגרת תפקידו יצא לפעולות מבצעיות שונות בגזרת עזה.

לאחר מספר חודשים בבסיס הצטרף לקורס חובשים. תחילה, לא רצה להיות חובש קרבי כי חלומו היה להיות לוחם בצבא, אך ככל שהתקדם בקורס גילה התעניינות הולכת וגוברת והתחיל לאהוב את תפקיד החובש, בנוסף לתפקידו כלוחם.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותה שבת אור היה בבסיס אורים, אליו חזר עם סיום קורס החובשים. זמן קצר לאחר פרוץ המתקפה, התברר כי מחבלים תוקפים את בסיס פיקוד העורף הסמוך, ולא עבר זמן רב עד שהגיעו גם לבסיס אורים עצמו.

אור התעשת במהירות, לקח חלק בלחימה נגד המחבלים וסרק בניינים בבסיס על מנת לאתר איומים נוספים ולהסיר אותם. במקביל, ריכז את הפצועים, העניק להם טיפול והשתדל להקשיב, לתמוך ולהגיש סיוע לכל מי שהיה סביבו.

כעבור שעות ארוכות, הבסיס טוהר ממחבלים. על אירועי היום הזה לא סיפר דבר למשפחתו, רק שיתף בתמציתיות שקליעים שרקו מעל ראשו. במכתב שנשלח למשפחה מטעם הרמטכ"ל, רב-אלוף הרצי הלוי, נכתב כי "במהלך אותו יום הראה אור עזות רוח ואומץ לב ראויים להערכה... פעל בנחישות במילוי משימותיו ותרם רבות לביטחון העם והארץ".

כחודש וחצי לאחר פרוץ המלחמה, הוצב אור כחובש פלוגתי בבסיס סיירים, בסיס ההדרכה היחידתי השוכן בדרום הנגב.

עם הגיעו לשם בלט במזגו הטוב, באופיו הנעים וברצונו לעזור ולסייע ככל יכולתו, גם בתחומים החורגים מגבולות תפקידו. כך, סיפרה אחת החיילות איך עזר לה לחפש את המספריים שלה בכל הבסיס, ובמקרה אחר נתן לה להשתמש בטלפון שלו כדי להתקשר לאחותה שהייתה בבית החולים.

כחובש, התנהל מול כולם בסבלנות ובאכפתיות, הכיל את כאבם ואת חששותיהם ולא פעם נעזר בחוש ההומור ובכישורי השיחה שלו על מנת להקל עליהם, להצחיק אותם ולהסיח את דעתם. לכל מקרה בו טיפל ניגש ללא טיפת שיפוטיות ואפשר לכל מי שפנה אליו להרגיש בנוח, לא משנה מה הסיבה שבגללה הגיע לטיפול.

כשהיה בכך צורך, לא היסס להילחם למען החיילים ולטובת בריאותם. כך, כשאחת החיילות חלתה ולאחר זמן מה נדרשה לחזור לבסיס ולצאת למסע, הסביר למפקדיה את מצבה ושכנע אותם שהיא עדיין לא מוכנה למאמץ הנדרש.

מפקד הבסיס, סגן אלוף אריאל, סיפר: "אור, כשמו כן הוא, הביא עמו שמחה גדולה ואור לחיינו... היה נכון לתרום ולעזור בכל עת, לכל אדם באשר הוא".

סמל אור חיים נפל בעת מילוי תפקידו במהלך המלחמה ביום ח' בתמוז תשפ"ד (14.7.2024). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין ביהוד. הותיר אחריו הורים ואחות.

חברו לשירות כתב: "אור היה באמת אדם מדהים שדאג לכולנו מסביב לשעון, גם ברמה הרפואית, שזה היה התפקיד שלו, וגם ברמה האישית – תמיד עצר את כולם בפלוגה, התעניין מה שלומי, 'נו, איך הולכת ההכשרה?' וגם סתם שיחת חולין... ילד מדהים שדואג לכולם תמיד ומעולם לא ראיתי אותו מתנהג למישהו בחוסר נחמדות. לא משנה כמה המישהו הזה היה מעצבן, הוא קיבל יחס מדהים".

מפקד הגדוד בו שירת ספד לו: "נכנסת לכולנו ללב והשפעת רבות על הטירונים בהכשרה. מפקדיך וחבריך מספרים כי היית חרוץ ואחראי וביקשת לקחת על עצמך עוד משימות ואתגרים. כל משימה שלקחת על עצמך ביצעת על הצד הטוב ביותר, בצניעות וענווה.

"תמיד השרית אווירה נעימה ובטוחה, בשקט הייחודי לך. היית בעל רוח התנדבותית ורצון לעזור, ושאלת בכל מקום כיצד ניתן לסייע, עם חיוך תמידי על הפנים. בזכות כך, כל אחד מהחיילים הכיר אותך היטב וכבשת את לבבות כולם".

אור מונצח באתר ההנצחה לחללי קהילת המודיעין, הנמצא סמוך לבסיס בגלילות.

בעירו, יהוד, הוחלט להקים גן לזכרו בשם "גן אור", ובו אנדרטת זיכרון.

מספר שירים נכתבו לזכרו. אחד מהם הוא השיר "אור החיים", מאת אופק גז, ואלו מילותיו: "אור מגיע עם החיים/ ואז אתה לומד להבדיל בינו לבין החושך/ אור מגיע עם כוח/ אבל כל פעם מחדש מתעייף/ אור מגיע עם חיוך/ לפעמים קל לו להפוך לבכי/ אור מגיע עם אמונה/ וכמו שנדלקה היא נכבית/ אור מביא חיים תמימים ששכחנו/ והחמימות מהם ממלאת/ אור מזכיר רגעים שאהבנו באמת/ אור לעולם לא נכבה/ גם אם התיישן/ אור הוא שמש וירח/ ששום מנורה לא תתקן/ אור גם יכול להיגמר/ אבל הוא לעולם לא יידע שבלעדיו החיים הם חושך".

נועה כהן, חברה, כתבה את "זה הרגע האחרון שלי איתך": "זה הרגע האחרון שלי איתך, הרגע האחרון/ כשאסתובב ואתרחק מקברך תהיה רק זיכרון/ כשחשבתי עליך אתמול היית בשר ודם, היום במחשבותי תהפוך לרעיון./ עכשיו זה אני ואתה לבד, אתה פה מולי שוכב/ פרחים לעפרך, פרחים שהיית כל כך אוהב/ כשאסתובב ואלך לא אפגוש בך יותר/ במקום לקרוא בשמך אגיד 'הוא היה חבר'./ דמיינתי את עיניך הכחולות פקוחות לרווחה/ עכשיו אתה שם לבד, הייתי חייבת לעזוב אותך/ לא רציתי שתשכב שם לבד/ רציתי להיכנס שם מתחת רק לדקה לתת לך חיבוק/ הפרחים ייבלו בעוד יום או יומיים/ מעניין אם יישאר כחול בים כשתעצום את העיניים".

ועוד כתבה נועה את "שמור לי מקום של רחמים": "שמור לי מקום של רחמים/ ראה בעצמך כשליח ובמשלוח כחובה/ בחייך היית שיעור/ מדוע בלכתך אתה צריך להיות לקח?/ ראה בעצמך כשדה, ובי תראה את הפרח הצומח בו/ הבט רחוק ותראה מה אהיה בלעדיך ומה יכולת להיות./ שמור מקום לחמימות ומצא לך שלווה/ לך ביושר חבר יקר, אני אמצא כפרה/ אל תעצור – מה ששלך שלך/ מדוע לא תחזור, מה שקרה קרה./ שמור לי מקום של רחמים, שמור לי מקום לחמלה/ שמור לי מקום של שדה עם פרחים, אשב שם ואחכה לך".