בן דבורה ודוד. נולד ביום י"ז בטבת תש"ב (6.1.1942) בתל אביב.

אורי נולד וגדל בעיר העברית הראשונה בזמן שלטון המנדט ועל רקע מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה. הוריו עלו לארץ מפולין בשנות השלושים, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, מטעמים ציוניים וכנגד הרצון של שאר המשפחה. הם איבדו את כל משפחתם בשואה. בבנם היחיד ראו אוצר יקר, העניקו לו חיים מאושרים והנחילו לו את אהבתם הגדולה לארץ. דירתם, ברחוב דיזנגוף, שכנה מעל לחנות לצורכי תפירה שהחזיקו, ואת שעות הפנאי בילו עם קבוצת חברים מעיירת מוצאם פיוטרקוב טריבולנסקי. אורי נצר בליבו את הסיפורים והזיכרונות, והכיר היטב את האנדרטה שהקימו לזכר הנספים.

את השכלתו וחינוכו רכש בבית הספר היסודי על שם א"ד גורדון, ב"תיכון חדש" (כיום: "תיכון חדש על שם יצחק רבין") ובתנועת הנוער "המחנות העולים". השתתף בפעילויות רבות של מחנות קיץ שבמסגרתם נשלחו התלמידים לעבוד בקיבוצים. עוד כילד, בימי מלחמת העצמאות, שהה בקיבוץ עין גב בתקופה שבה המקום ספג הפגזות סוריות, וחוויה זו גרמה לו להפנים ביתר שאת את שלמד בבית הוריו – עד כמה יקרה היא המולדת. לאורך חייו הרבה לטייל בארץ לאורכה ולרוחבה והכיר אותה היטב – מצפון ועד דרום.

אורי תואר כנער חברותי, נעים הליכות ובעל מטען תרבותי עשיר. בלט בכישוריו המוזיקליים והספורטיביים – כנגן כינור מוכשר שניגן בתזמורת הנוער בתפקיד היוקרתי של כנר ראשון, וככדורסלן מצטיין שנמנה עם שחקני נבחרת הנוער של ישראל.

עם גיוסו לצה"ל, בשנת 1960, הוצב בחיל התותחנים. שירת בגאווה ובמסירות, ביצע את משימותיו למופת, ונשלח לקורס קצינים.

במהלך הקורס, יצא הביתה לחופשה קצרה. הקומנדקר הצבאי שנסע בו היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית בה נהרגו מספר חיילים. אורי נפצע פציעה קשה ביותר וחולץ במסוק מהוואדי אליו הדרדר הרכב; חוליות בצווארו ובמותנו נשברו, וגם ראשו ספג פגיעה חמורה. הוא הובהל לבית החולים בבאר שבע (כיום "סורוקה"), שם הצליחו הרופאים לייצב את מצבו, אך הוא נותר לאשפוז ממושך, שלאחריו הועבר לשיקום בבית החולים שבתל השומר (כיום: "שיבא"). בעקבות הפציעה, הפכה ידו השמאלית למשותקת ורגלו השמאלית נותרה חלשה. הוכר כנכה צה"ל.

כמי שכל חייו היה חיוני, פעיל וספורטיבי, התקשה לעכל את מצבו החדש. שנה שלמה היה מאושפז ובמהלך השיקום לקה בדיכאון. שני מוקדי הווייתו – הנגינה בכינור והכדורסל – נלקחו ממנו באחת. כעבור זמן מה החל להתאושש, וגמר אומר לבנות את חייו מחדש.

נחישותו ואיתנותו עמדו לו. בשנת 1967 סיים בהצטיינות לימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ויחד עם שני חברים, נכי צה"ל אף הם, פתח משרד עורכי דין מצליח בתל אביב.

בתחילת שנות השבעים נישא לרחל, שעבדה כמזכירתו. נולדו להם בן ובת – טל (1972) ושירז (1973), שכמו אביהם למדו גם הם בבית הספר על שם א"ד גורדון בתל אביב.

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. אורי לא היה יכול להילחם, אך השתתף במאמץ המלחמתי כפי יכולתו: תרם את מכוניתו, וקיבל על עצמו לטפל בלקוחות של עורכי דין שכלל לא הכיר, שגויסו למילואים. תמורת עבודתו לא ביקש שכר, ולא סיפר על כך דבר. על מחווה מרגשת זו למדה המשפחה מפיהם רק לאחר לכתו.

לאחר גירושיו מרחל, פגש אורי את מריאט, פיזיותרפיסטית ילידת הולנד, בחמי טבריה, לשם הגיע כדי לקבל טיפולים. "מייד הבנתי שפגשתי באדם הנחמד ביותר שהכרתי אי פעם," סיפרה, "איש שמח, פעיל, חכם מאוד, בעל לב זהב, עדין ומצחיק." קשר הידידות שנוצר ביניהם נמשך גם לאחר שחזרה להולנד – במכתבים יום-יומיים ובשיחות טלפון. הקשר הלך והתהדק עד שאורי החליט להציע למריאט להינשא.

ב-12 באוקטובר 1977 עמדו השניים תחת חופתם. הם בנו את ביתם ברחוב אמסטרדם שבתל אביב. משרדו של אורי שכן ברחוב רמברנדט, הצייר ההולנדי המפורסם, וצירוף המקרים המשעשע של שמות הרחובות המתקשרים למוצאה של מריאט, הפך לחלק מהפולקלור המשפחתי.

אורי לקח את מריאט לטיולים בכל אתריה היפים של הארץ והדריך אותה בתולדותיהם. "על אף הפציעה והמגבלה ברגל," סיפרה, "נשאר לו כושר הליכה מעולה." אחת האנקדוטות המשעשעות בפנתאון המשפחתי הייתה הטיול למנזר סנט ג'ורג' שבוואדי קלט, הבנוי על מדרונותיו התלולים של מדבר יהודה. כאיש מדבר, היה נחוש להראות לה את המקום שנזירים בחרו להיאחז בו במאה הרביעית לספירה. אלא שהמסע לנופים הקסומים התרחש בעיצומו של חודש אוגוסט הלוהט, ומריאט, המורגלת במזג האוויר האירופי והסגרירי, לא ידעה את נפשה מרוב חום.

אורי ומריאט הביאו לעולם שני בנים – ארז (1980) ובועז (1983). הקשר בין כל ארבעת האחים היה חם וקרוב, ובמשך כעשור חיו כולם יחד בדירה הקטנה שברחוב אמסטרדם, נהנו מהעיר בלי הפסקה ומשפע אוצרותיה התרבותיים, והרבו לטייל בצוותא בארץ ובאירופה. במרוצת הזמן, עברו לדירה מרווחת יותר בצפון העיר.

אורי, סיפרו אוהביו, היה אדם משכמו ומעלה. צמא דעת ורוח, רחב אופקים, התעניין מאוד בהיסטוריה כללית, בתולדות האמנות ובמוזיקה, וניחן ביכולת יוצאת דופן לבצע אינטגרציה של מידע. שמעו יצא למרחוק כעורך דין ישר דרך ומהימן, שמעולם לא נכנע לפיתויי כסף ואף פעם לא הפסיד במשפט.

בשנת 1987 לקה באירוע מוחי, והפך למשותק בכל פלג גופו השמאלי. שיקומו נמשך למעלה מחצי שנה, ולאחריו חזר לעבודה ולהופעות בבית המשפט. שש שנים מאוחר יותר לקה באירוע מוחי נוסף שבו נפגע הצד הימני, ואיבד את השמיעה. אורי לא נכנע, גייס את כל תעצומות הנפש, ולאחר שיקום נוסף הצליח – כנגד כל הסיכויים – לחזור ולהלך. בדיעבד, הרופאים ידעו לומר שהאירועים המוחיים היו תוצר של אותה פגיעת ראש קשה שממנה סבל בצבא. נוכח המוגבלות השמיעתית ביקש להמשיך לעבוד באמצעות מכשיר פקסימיליה, אבל אט אט איבד לקוחות. במשך זמן מה ייצג משפטית את מועדון "הפועל תל אביב" עד שנאלץ לחדול מעבודה, והעביר את תיקי לקוחותיו לעורכי דין אחרים.

אתגריו הבריאותיים לא הסתיימו בכך. ב-1996 נפל ושבר את ירך שמאל, ומאז נותר מרותק לכיסא גלגלים. "הוא לא חדל להילחם על העצמאות שלו," סיפרה רעייתו, "והמשיך לנהוג ולטייל בארץ ובחו״ל."

בשנים הבאות פקדו אותו אירועים מוחיים נוספים. בגופו התגלתה גם מחלת כליות, ועד יומו האחרון נדרש לטיפולי דיאליזה. מריאט טיפלה בו במסירות ולא משה מצידו.

על אף תלאות החיים והסבל שעבר, המשיך לקום בכל בוקר עם חיוך, וידע לראות את חצי הכוס המלאה. הגשים את עצמו באופן מלא, נהנה מחיי תרבות וטיולים, ומעל לכול – נעטף באהבת משפחתו ושאב ממנה כוח.

אורי זיונץ נפטר ביום י"ז בתמוז תשס"ח (20.7.2008). בן שישים ושש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוץ גבעת ברנר. הניח אישה, שלושה בנים ובת. על מצבתו נחקקו המילים "איש אהוב, ישר ואציל נפש", וכן הפסוק "הולך תמים ופועל צדק ודבר אמת בלבבו" (תהילים ט"ו, ב').

לאחר פטירתו יצא עלון לזכרו.

אורי לא זכה להכיר את תשעת נכדיו, אך הם גדלו לאור דמותו המיוחדת ומורשתו, שלפיה רוח האדם יכולה לגבור על כל מכשול.