בן מרים ושאול. נולד ביום י"א באייר תש"ז (1.5.1947) בקיבוץ יגור שלמרגלות הכרמל.

במלאות לו חמש שנים, עברה המשפחה דרום-מזרחה, למועצה המקומית קריית טבעון. אורי עלה לכיתה א' בבית הספר היסודי "רימונים" והמשיך לבית הספר התיכון המקומי. בהגיעו לכיתה י' עבר ללמוד בבית הספר החקלאי "הכפר הירוק" שברמת השרון, שם סיים את חוק לימודיו.

בשנת 1967 התגייס לצה"ל והוצב בחיל השריון. החל את מסלול הכשרת הלוחם בפלס"ר (פלוגת סיור) שריון – סיירת השריון של חטיבה 7 (כיום: עוצבת "סער מגולן" תחת פיקודה של עוצבת "געש" בפיקוד הצפון).

ביום הראשון למלחמת ששת הימים, 5 ביוני 1967, נפצע קשה במבואות אל-עריש. אלי ריקוביץ, מפקדו אז, תיאר את האירוע: "בהיותו נהג ג'יפ סיור שלי, תוך כדי נהיגה בפריצה לאל-עריש, הוא חטף כדור ממקלע שפגע בו קשה. בכוחות על-אנושיים הוא נצמד לחיים, נתלה בחוטים הדקים שחיברו אותו אליהם והצליח לשרוד את הפציעה, למרות ששמונה שעות תמימות עברו עד שהמסוק יכול היה לנחות כדי לפנותו לבית החולים, כיוון שהיינו מנותקים. שמונה שעות תמימות שכב אורי באלונקה בשטח, חלקו מטושטש מהמורפיום וחלקו מותש מכאבים. למרות פציעתו המשיך במילוי תפקידו כנהג, עד שחולץ אחרי כשלוש מאות מטרים."

על תפקודו בקרב זה הוענק לאורי עיטור המופת.

שבעה חודשים שהה בבית החולים. החלמתו הייתה ממושכת. חרף פציעתו החמורה ומצבו הבריאותי המורכב, ביקש לחזור לשרת בסיירת – ואף ניסה לעשות זאת – אך נאלץ לוותר, זנח את הרעיון ועבר לשרת ביחידת ביטחון שדה (כיום: ביטחון מידע).

לאחר שחרורו מצה"ל עבד ברשות שמורות הטבע כמפקח אזורי בסיני. באותו פרק זמן פגש את יהודית לבית דובדבני, ילידת כפר ויתקין, ונפשם נקשרה בעבותות.

כל חייו הבוגרים של אורי התנהלו בהשראת שירותו בסיירת השריון, ובצל הפציעה, שבגינה הוכר כנכה צה"ל. אף על פי כן, הוא חזר לחיים ו"רץ איתם קדימה" – כדברי מפקדו – עוד שלושים וחמש שנים.

בשנת 1970 החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, והמשיכם בפקולטה לחקלאות ברחובות. הוסמך כאגרונום, והתקבל לעבודה בחברת "אסיה מעברות" – מיזם משותף לחברת "טבע" ולקיבוץ מעברות שנתן מענה בתחום הווטרינריה והתזונה לרפתות.

בשנת 1971 נישא ליהודית והם קבעו את ביתם בקריית טבעון. במקום זה נולד בנם הבכור יואב. בשנת 1976 עברו לרעננה, שם נולדה בתם איילת.

בסוף שנות השבעים יצא אורי עם משפחתו לניגריה, בשליחות חברת "טבע". עם חזרתם לארץ, כעבור שנתיים, ובעקבות הקשרים שיצר שם, פתח ברעננה חברה פרטית בשם "זנד סוכנויות" שעסקה בתחומי תשומות לחקלאות, ציוד חקלאי ומכוני תערובת.

על התמודדותו מעוררת ההשראה עם מכאובי הגוף והנפש, סיפרה רעייתו: "אורי גמע את החיים. הוא היה גיבור לא רק במלחמת ששת הימים; הוא היה גיבור בחיי היום-יום, כשצריך היה להתגבר מדי יום על צלקות המלחמה ההיא. הוא ניסה הכול – אהבת ילדים, חברים, עסקים, טיולים – והכול במנות ענק, בריצה. בכוח רצון נדיר גבר על קשיי הגוף שליווהו תדיר ואף גברו במרוצת השנים. תמיד קיננה בנו שמחה בסיסית על עצם החיים, שמחה בילדינו. העולם היה מקום מופלא של התנסויות מכל הסוגים. סימלו זאת יותר מכל טיולינו הרבים בעולם – ארבעתנו יחד – טיולים שלימדו אותנו אמיתות רבות. זה היה תענוג גדול."

אורי זנד נפטר ביום כ"ד באלול תשס"ב (1.9.2002), במהלך חופשה משפחתית בקפריסין, בגיל חמישים וחמש. הוא הובא למנוחות בבית העלמין "כפר נחמן" שברעננה. הניח רעיה, בת ובן והורים

בחוברת שיצאה לאור לזכרו, כתבה יהודית: "עולם ללא אורי הוא עולם שעליי לברוא מחדש. להיעזר בכל ניסיון החיים והלימוד שלמדתי במחיצת אדם כאורי. אין אחר ומיוחד ואין תוכו כברו. ... יש מעט נשים שבורכו בכל כך הרבה אהבה כמוני..."

אורי הונצח באתר האינטרנט "גלעד לזכרם" של עיריית רעננה ובאתר האינטרנט "פלסר 7: לוחמי ששת הימים". שמו ותיאור המעשה שבגינו הוענק לו עיטור המופת מופיעים בספר "בעוז רוחם" בהוצאת משרד הביטחון, באתר האינטרנט הצה"לי "בעוז רוחם" וב"אתר הגבורה".