בנם של אורית ואייל. נולד ביום כ"ד באייר תשס"ד (15.5.2004) בפרדס חנה. אח תאום לתמיר ושניהם אחיו הגדולים של אלעד.

אורי גדל והתחנך בפרדס חנה, למד בבית הספר היסודי "אלונים", בחטיבת הביניים של בית הספר החקלאי בפרדס חנה ובתיכון חדרה, שם הצטרף למגמת התקשורת.

ילד חברותי, אהוב ושובב, שלא נפרד לרגע מאחיו התאום, תמיר, ונהג לעשות איתו מעשי קונדס. בעל לב רחב, רגישות גבוהה ורצון לתת מעצמו ולשמח את סובביו.

הוא אהב מאוד מוזיקה, ניגן בגיטרה ולמד תווים באופן עצמאי. כדורגל היה אהבה גדולה שלו, הוא היה אוהד שרוף של קבוצת "מכבי חיפה" ושיחק בעצמו במועדון הכדורגל של פרדס חנה-כרכור, מכיתה א' ועד י"ב.

מגיל צעיר תכנן להמשיך את דרכו של אביו ולשרת בצנחנים. לקראת סוף התיכון, הגיע להרצות בבית ספרו ברוך בן יגאל, אביו של עמית בן יגאל, לוחם סיירת "גולני" שנפל בפעילות מבצעית בשומרון במאי 2020. אורי התרגש מאוד מסיפורו של עמית והתמלא בהשראה, ומאותו רגע ידע שמקומו ב"גולני".

לקראת הגיוס השקיע רבות באימוני כושר קרבי. סרט הגמר שיצר יחד עם אחיו, תמיר, במגמת התקשורת בתיכון, ליווה את הכנותיהם לצבא ונקרא "קרבי זה אחי". הסרט ניתן לצפייה ברשת:

https://www.youtube.com/watch?v=9wrEyXCeg2U&t=20s

ב-17.8.2022 התגייס לצה"ל ושירת ב"גולני". הוא סיים טירונות כחייל מצטיין ושובץ בפלוגה א' של גדוד 51, שם שימש כ"נגביסט חוד" - לוחם במקלע "נגב" בחוליית החוד של הפלוגה. אהבת הארץ הייתה טבועה בו וממנה נבעו מחויבותו ומסירותו לתפקיד ולצה"ל. הוא הרגיש תחושת משמעות עמוקה בעשייתו הצבאית והצטיין בה. בתחילת תשפ"ד שירת באזור זיקים, בגבול צפון רצועת עזה, ואחרי חגי תשרי תשפ"ד היה אמור לצאת לקורס מ"כים (מפקדי כיתה). זו הייתה הגשמת חלום עבורו והוא התאמן לקראת הקורס במשך שבועות.

סופי השבוע שבהם חזר מהצבא היו עמוסים במסיבות, בילויים, מפגשים חברתיים וטיולים. הוא אהב לצאת לטבע, ברגל או בטיולי ג'יפים, השלים עם חבריו מקטעים מ"שביל ישראל" והקפיד לצאת לטייל בכל שבת שבה היה בבית. הייתה לו יכולת מופלאה לשלב בין שלל העיסוקים והמעגלים החברתיים אליהם השתייך, כשבראש סדר העדיפויות שלו עמדו תמיד בני משפחתו ומיקה, בת זוגו. השניים הכירו בתיכון, כשהיו בני שבע-עשרה, ומאז לא נפרדו. מיקה מילאה אותו באושר והוא ראה בה את אהבת חייו.

החיוך הכובש של אורי והקסם המיוחד בו ניחן, הפיצו אור והותירו חותם בכל מקום אליו הגיע. אדם מלא שמחת חיים, שטותניק ומצחיק לעיתים, שניצל כל רגע פנוי כדי לבלות עם קרוביו, לשמוח איתם ולשמח אותם. היה לו רצון לטרוף את החיים וחלומות רבים שתכנן להגשים. בין היתר, חלם לטוס לדרום אמריקה אחרי השחרור, לעבוד בשירות הביטחון הכללי ולהקים משפחה עם מיקה, אהובתו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותו הבוקר, אורי יצא לסיור שגרתי באזור זיקים, יחד עם מפקד המחלקה ועם לוחם נוסף. עם פרוץ המתקפה, דהרו השלושה לכיוון אחת הפרצות בגדר הגבול, שדרכה חדרו מחבלים, החלו לנהל מולם קרב ולבלום אותם. הם דיווחו על כך בקשר וביקשו תגבורת, וכשהמצב היה תחת שליטה, החלו לחזור למוצב.

בדרך, נתקלו בעשרות מחבלים שהיו בדרכם לקיבוצים הסמוכים. השלושה ניהלו מולם קרב עיקש, עד הכדור האחרון, חיסלו מחבלים רבים ומנעו את כניסתם לקיבוצים, עד שנפלו בקרב.

רב-טוראי אורי לוקר נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן תשע-עשרה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפרדס חנה. הותיר אחריו הורים ושני אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "אורי גיבור ואהוב שלנו, אמא ואבא גאים בך".

אימו, אורית, ספדה לו: "אורי הגיבור שלנו, הגאווה הענקית של כל המשפחה... זוכר שהבטחת לי לחזור הביתה בשלום? הבטחת... אורי שלי – אני מתגעגעת. אבא פה לידי מבקש שתתקשר, תספר לנו - איך עברה השבת? אלעד מבקש לעדכן שהוא רכש לך חטיפי חלבון לדיאטה שלך, תמיר פה לידי דורש בשלומך, מחכים לך שתחזור בשישי לבלות איתנו. כבר דיברתי עם סבתא אסתר שתכין את המטעמים לארוחת שישי, היא בדרך לשוק לקניות.

"אורי שלי, בבקשה אל תשאיר אותי פה לבד, אני רוצה עוד לדבר איתך, אני רוצה לחבק אותך חזק ולהריח אותך, יש לי עוד המון דברים לספר לך, יש לי עוד המון דברים שהייתי שמחה לחלוק איתך. אכלת משהו הבוקר? זוכר שביקשת את הסווטשרט שארכוש לך, ובקבוק הבושם החדש שמחכה לך על המדף, שעוד לא הספקתי לתת לך? מי ישתמש בזה כעת? למי אני אתן את הדברים הללו? השפתיים הוורודות הללו שהייתי מלטפת ומבקשת אהבה. אורי שלי, אני רוצה להביט עוד פעם אחת בעיניים הירוקות היפות שלך, אני מתגעגעת נורא...

"הצבא שכל כך אהבת ביגר אותך. מילד שחלב על שפתותיו, שלא רצה ללכת לישון אצל אף אחד, הפכת ללוחם אמיץ, חדור מטרה, אוהב את הצבא ואת מדינת ישראל, הכי מורעל... הפכת לתאב חיים, מסיבות, חברים... היית צ'רמר, המגנט של החברים... אני אוהבת אותך! אני גאה בך... כל יום אבא ואימא יבואו לבקר אותך פה, לא נשכח אותך. אל תפחד".

אחיו התאום, תמיר, ספד: "אורי, מהבטן של אימא עד עכשיו אהבת להציק לי, אהבת לריב איתי אבל כל סוף לילה באת למיטה שלי וישנו ביחד. עד גיל 15 ישנו ביחד, אותה שמיכה, אותה כרית, היית החצי שלי, היית הדם שלי. הבן אדם הכי חשוב לי בעולם. היינו החברים הכי טובים, עשינו הכול ביחד... לרגע לא זזנו אחד מהשני, מהבוקר עד הלילה היינו צמודים ואהבנו את זה שיש לנו את הגב אחד של השני...

"היית עמוד התווך שלי, תמיד הסתכלתי עליך בהערצה, כשהתגייסת ל'גולני' ארבעה חודשים לפניי זה היה ארבעה חודשים של בדידות. הרגשתי שלקחו לי את היד. כל פעם שהיית חוזר בשבתות שוב פעם הכול היה נראה אותו דבר, טוב ומצחיק... כולם אהבו אותך, כל החבר'ה מ'גולני' אמרו כמה הם מעריצים אותך... היית האליל של כולנו, הייתי המעריץ הכי גדול שלך, גם אם לא אמרתי לך את זה בחיים... הייתי גאה בך אורי. אמרתי לכולם שיש לי אח 'נגביסט' ב'גולני'. היית השראה בשבילי, איך אני אמשיך בלעדיך?...

"אחי התאום אני אוהב אותך. תודה על זה שלמדת את מה שלימדו אותך על החיים והסתערת בקרב פנים מול פנים... נפלת כמו גיבור על הגנת הארץ, היית אגדה בשבילי... כל הזמן אמרת לי שאתה מפחד שיקרה לי משהו, אבל בסוף זה קרה לך. אני מבטיח לך שאני אנציח אותך. אני אוהב אותך אורי, תנוח על משכבך בשלום, אתה גיבור".

אחיו, אלעד, ספד לו באזכרת השלושים לנופלו: "אורי, אני לא מאמין שחלפו שלושים יום. אני כל כך מתגעגע. אני כל כך רוצה לראות אותך, אני רוצה שתדפוק בדלת ותיכנס בחיוך ענקי ואימא תחזור לצחוק, ואבא ירוץ לחבק אותך, תמיר ואני נעמוד לצידך ונחבק אותך חזק ונאמר לך כמה שאנו אוהבים אותך... קשה לנו מאוד פה בבית בלעדיך. הבית שקט, חסרה לנו שמחת החיים בבית.

"אורי, אני מבקש סליחה שלא אמרתי לך כמה אני אוהב אותך, כמה אני מעריץ אותך, אחי הגדול, לוחם 'גולני' אמיץ. סליחה שלא נתתי לך עוד חיבוק ועוד משפט אחרון. אורי אחי אני גאה שנתנו לי אח כזה, זו מתנה שלא כל אחד מקבל. אוהב אותך וגאה שהייתי אח שלך הקטן".

"אורי שלי", כתבה מיקה, בת זוגו, "החצי השני שלי, החבר הכי טוב שלי, האהוב שלי... אני לא מאמינה שאני עומדת כאן עכשיו וצריכה לדבר עליך בלשון עבר. מהרגע שקיבלתי את שיחת הטלפון אני מחכה שהדלת תיפתח בכל רגע ותיכנס עם החיוך הענק שלך, תאיר את החדר ותיתן לי חיבוק ענק ועוטף כמו שרק אתה יודע.

"אני יושבת כבר יומיים ומסתכלת על התמונות שלנו, מקשיבה להקלטות ששלחת לי, אני עדיין שולחת לך הודעות ומקווה שמתישהו אני אקבל ממך תשובה. אני מרגישה שלקחו לי את הלב. ראיתי את החיים שלי איתך, לא ראיתי את הסוף. לא חשבתי שזה ייגמר ובטח לא בצורה כזו. איך ממשיכים מכאן? אני אוהבת אותך תינוקי שלי ושלך לתמיד".

פעולות רבות נעשו להנצחתו של אורי, בהן:

מועדון הכדורגל פרדס חנה-כרכור, בו שיחק, קרא לקבוצת הנוער על שמו.

מגרש כדורגל הנושא את שמו הוקם בפרדס חנה.

מסעדת "רוברטה וינצ'י" בפרדס חנה קראה על שמו את מנת הפיצה החריפה שאותה אהב.

בירה "גולדסטאר" הוציאה מהדורה מיוחדת של בירה לזכרו.

סיפורו הונצח בפרויקט "מלחמה של גיבורים", המתווך את סיפורי הגבורה של הלוחמים לילדים. הסיפור נקרא "תתארו לכם עולם יפה", על שם שירו של שלמה ארצי שאורי אהב.

במגמת התקשורת בתיכון חדרה הופק סרט לזכרו, המלווה את התמודדותו של אחיו הקטן, אלעד:

https://www.youtube.com/watch?v=MGmasEscTE8&t=12s

דיוקנו, שצויר על ידי הציירת רייצ'ל שטרן, הוצג בתערוכה מיוחדת לזכר הנופלים במלחמה, שנערכה בארץ ובארה"ב.

עמוד לזכרו נפתח באתר ההנצחה של אוהדי "מכבי חיפה" שנפלו במלחמה.

עמוד נוסף לזכרו נפתח באינסטגרם, תחת השם remember_orilocker. בעמוד סיפורים, תמונות וסרטונים מתחנות חייו השונות.