בן יחיד של אילנה ולאונרדו. אוריאל נולד בג' בתשרי תשמ"ב (1.10.1981) בבואנוס איירס, ארגנטינה.

אוריאל גדל והתחנך בבואנוס איירס. מילדות הוא אהב מאוד בעלי חיים והתחבר אליהם, בגיל שמונה החל ללמוד רכיבת סוסים ובגיל שתים-עשרה החל ללמוד אילוף כלבים.

בשנת 1996 עלו אוריאל בן הארבע-עשרה ואימו לישראל, לאחר אחת-עשרה שנים שבהן ניסו לשווא לשכנע את האב, לאונרדו, להסכים לעלייה. הם השתקעו באשקלון והתקבלו בקהילה הדרום-אמריקאית בעיר.

אוריאל החל את לימודיו התיכוניים בכיתה ט' בבית הספר "הנרי רונסון" באשקלון. לאחר שנה וחצי המשיך ללמוד בתיכון בכפר סילבר. את לימודיו סיים בתיכון בכפר הנוער מנוף בעכו, שם למד במגמת מזון ומלונאות. בלימודיו הוא בלט כקונדיטור מקצועי אך גם במקצועות הריאליים, מתימטיקה ופיזיקה, ואף כמכונאי, שכפי שהעידו חבריו: "כתחביב בנה קרטינג בעקשנות ולא ויתר".

"כיף היה לראות את הברק בעיניך והגומות בלחייך עם כל מחמאה או הצלחה שהשגת בעמל ובהתמדה רבה", כתבו מוריו של אוריאל, "היית עקשן וכשהאמנת במשהו נלחמת עד הסוף".

אוריאל עסק הרבה בספורט במהלך לימודיו. הוא השתתף בקורס לקרטה, אותו סיים בדרגת קיו חמש, בשוטוקאן ריו בנהריה, היה שחקן כדורגל בכפר הנוער וגם למד צלילה. כמו כן עבד בשעות הבוקר בכלבייה ובאורוות סוסים במקום.

מנהלת בית הספר, מירה, סיפרה שאוריאל היה "ילד חייכן עם מבטא מתגלגל, תלמיד בולט, בדרן, חתיך, אמיץ ונאה שהיה מוכן לתת את נשמתו". חבריו תיארו אותו כנער מלא נוכחות, ביקורתי ומלא אנרגיות, שכה קל היה לאהוב אותו ושידע להחזיר אהבה. נער עם מבטא מתגלגל, מלא גומות חן, אכפתי, רגיש ושובה לב, בעל הופעה מוקפדת וחיוך נבוך. אוריאל היה נער מחוזר, העידו חבריו, אך רק את מזל מסאלה אהב, עולה מאתיופיה שלמדה גם היא בכפר הנוער: "יחסים מיוחדים שררו ביניכם וניכר היה כי רוח האחדות והאהבה שורה עליכם".

לאורך כל השנים אוריאל הירבה לסייע לאימו בהתערותה בארץ. משחלתה בסרטן הוא תמך בה במסירות וסייע לה בטיפולים הכימותרפיים הקשים שעברה במסגרת מלחמתה במחלה הקשה.

אחרי הלימודים ולפני גיוסו אוריאל טייל ביוון עם חבריו.

אוריאל התגייס לצה"ל באוגוסט 2001. הוא התעקש לשרת ביחידה קרבית, למרות שהיה בן יחיד, ואיים שיברח מהבית, או שינתק את הקשר מאביו בארגנטינה אם יסרבו לאשר לו להתקבל ליחידה קרבית. חבריו מספרים שהיה פייטר ואהב את הסכנות, רצה להסתכל למחבל שיירה בו בעיניים. הוא החל טירונות במחנה שמונים, ולאחר זמן קצר הועבר לטירונות של משמר הגבול (מג"ב), אותה עבר בהצלחה.

אחרי הטירונות שובץ אוריאל ליחידת מג"ב עזה ושירת באזור מחסום ארז.

בשבת ח' באייר תשס"ב (20.4.2002) אוריאל חזר לבסיס אחרי כמה שעות שבהן חגג בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים את יום הולדתה הארבעים ושמונה של אימו, שעברה בבית החולים טיפולים כימותרפיים נגד מחלת הסרטן. מחבל התמקם בוואדי שמול עמדת צה"ל ומג"ב והתחיל להתקדם לכיוון העמדה כשברשותו רובה קלצ'ניקוב ורימונים. אוריאל ושוטר מג"ב נוסף חשו לעבר עמדה קרוב למחבל, ירו בו וריתקו אותו למקומו עד להגעת כוחות נוספים. תוך כדי וכשניסה לשפר את עמדתו כדי לפגוע במחבל, כדור עבר דרך חרך הירי של החומה שמאחוריה התמקם אוריאל ופגע בראשו.

סמל שני אוריאל נפל בפעילות מבצעית במחסום ארז בשבת ח' באייר תשס"ב (20.4.2002). בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון. הותיר אחריו הורים.

על מצבתו של אוריאל נחקק: "לוקו לינדו יקר, אוהבים אותך אבא ואימא".

בעקבות הקרב בו נפל אוריאל הוענק לו עיטור השירות של משטרת ישראל. בעיטור כתב מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב שלמה אהרונישקי: "במעשה זה גילה השוטר דבקות במטרה ותרם להשגת יעד מיעדי המשטרה".

מפכ"ל המשטרה הצדיע לאוריאל בהלוויה, ואמר "לא נפלת לשווא, אלא באומץ לב תוך הסתערות וחתירה למגע ללא מורא".

מפקד היחידה של אוריאל, רב-פקד סאלח, ספד לפקודו: "למרות הקשיים בהיותך בן יחיד, התעקשת להתנדב ליחידה קרבית. מה שאפיין אותך, הוא אומץ ליבך".

ספדו מוריו של אוריאל מכפר הנוער: "אוריאל של עיניים מבקשות, אוריאל של גומות מחייכות, אוריאל של דמע וצחוק, אוריאל של קסם אישי, אוריאל שקל לאהוב. אוריאל קרוב לאלוהים". והוסיפו: "ממך נזכור את כל הטוב, ולעולם לא נחדל אותך לאהוב, תפילה נישא לאל מרום, שישמור עליך ותנוח בשלום".

האם אילנה כתבה לבנה אוריאל: "חתיכה של הגוף שלי, נשמה שלי, קשה לי מאוד לכתוב עליך בעבר. אני אוהבת אותך מאוד כי כל יום קשה להיות בלעדיך. עוברים שבועות ועוד אני ממשיכה לחכות לך, לחכות שתגיע הביתה ביום חמישי ותחבק אותי, ולעשות את הכביסות ולהכין לך אסאדו על תנור שכל כך אהבת או את השניצלים מארגנטינה, שכל פעם אמרת שרק אני עושה טעים. אני אוהבת אותך בן שלי ואני כל כך גאה בך. היית הדבר הכי יפה שקרה לי בחיים, היית תינוק שלי, הילד שלי, הגיבור שלי. לימדתי אותך כי חבר זה משהו גדול בחיים, והיית גדול ויש לך המון חברים שאוהבים אותך. עוברים חודשים והם ממשיכים לאהוב אותך, נותנים לך כבוד בגלל שהיית בן מקסים, חבר מקסים, גבר מקסים. כל יום יש לי דברים שלך ובכל מקום השארת סימנים שנותנים לי לדעת כמה גדול היית. אני מתגעגעת לאהבה שלך. מתגעגעת לריח הבושם שלך. מתגעגעת לכניסה והיציאה שלך מהבית. מתגעגעת לקול שלך. אני מתגעגעת ומתגעגעת כל כך עד שלפעמים אני משתגעת. אתה יודע אוריאל, לפעמים אני יושבת על השטיח בחדר שלך, מסתכלת על הכול ושומעת את המוזיקה המזרחית שלך, אבל כל כך חזק כי הראש שלי הולך לאיבוד, ואז אני סוגרת את העיניים ופתאום אני מרגישה שאני בין הידיים שלך. אז, בשקט, אנחנו עוד פעם ביחד. אוריאל שלי, השארת לי עולם חדש, עולם שאתה בנית. מלא חברים, מלא אהבה וגם משפחה חדשה – מג"ב. הם כל הזמן דואגים לי, נותנים לי גם מזל וגם כבוד, את הכבוד שמגיע לך. אוריאל, אני גאה בך. אתה הילד הגיבור שלי, הנשמה של החיים שלי. אני אוהבת אותך יותר מהחיים שלי. אני צריכה אותך כדי להמשיך ואני מבטיחה לך להיות גיבורה רק בשבילך ולמזל".

חברתו של אוריאל, מזל מסאלה, הלכה בעקבותיו ושירתה ביחידה שבה שירת עד פירוקה. היא גם המשיכה לסעוד את אימו עד מותה של האם, שנפטרה כשמונה חודשים אחרי נפילת הבן, שלושה שבועות לאחר שקיבלה את עיטור השירות שהוענק לבנה.

בכלביית כפר הנוער מנוף החלו בשנת 2006 בפרויקט אילוף גורי כלבים טרם העברתם למשרד הביטחון. הפרויקט יצא לפועל לזכרו של אוריאל, בוגר הכפר שעבד בכלבייה ואף רצה להיות כלבן בעת שירותו הצבאי, ובתרומת אימו.

באתר "גלעד לזכרם" של משטרת ישראל יש דף לזכר אוריאל, הכולל אלבום תמונות שלו ודברי זיכרון מאוהביו.

אוריאל מונצח באנדרטה לחללי משמר הגבול בצומת עירון, באנדרטת חללי המשטרה אשר במכללת השוטרים בבית שמש ובאנדרטה לחללי העיר אשקלון.