בנם הבכור של יפית ואיוב. נולד ביום י' באלול תשס"ב (18.8.2002) בירושלים. אח לנועם ודורון.

אוריה איימלק גדל והתחנך בשכונת גילֹה בירושלים, בקהילת "בית ישראל", שחיי החברים בה מבוססים על ערבות הדדית מתוך חיבור למסורת ולשורשים היהודיים. למד בבית ספר יסודי בעיר והמשיך את לימודיו בבית הספר התיכון התורני "הימלפרב".

היה ילד יפה תואר, וכשמו כן הוא: מאיר פנים ומלא שמחת חיים, אוהב אדם ואהוב על הבריות. גדל לעלם חמודות בעל אישיות ממגנטת, שבזכותה ידע לחבר בין אנשים, ללכד את כולם סביב חזון ולגעת בהרבה לבבות. איש שיחה וחבר אמת; כל אחד מחבריו הרגיש שאוריה החבר הטוב ביותר שלו. החיוך הגדול, מאוזן לאוזן, סימל את רוחב ליבו, את יכולת הנתינה שלו, הדאגה, המסירות והאחריות שאפיינו אותו. היה דעתן וסקרן, פעיל חברתי, שואף לצדק, וחייו מלאים תוכן ומשמעות. בעל מרץ רב וחיוניות, חובב כדורסל וספורט בכלל.

היה חניך ומדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא" בשכונתו. בחר להדריך חניכים בשבט "יובל", המיועד לחניכים עם צרכים מיוחדים, וראה בכך שליחות. בחירה זו מעידה על אישיותו המיוחדת, על מעורבות חברתית ורצון לתרום לזולת, וגם על הסבלנות וכוחות הנפש שלו. בהמשך השתתף בתוכנית מנהיגות צעירה "עמיתי ברונפמן", והפיץ את הטוב שלו גם מחוץ לגבולות הארץ.

גדל לאור הכמיהה של משפחתו לארץ ישראל והסיפורים על העלייה מאתיופיה במסע רגלי מפרך ורווי סכנות, שדרש מהעולים אומץ רב. לדבריו, למד מהמורשת המשפחתית ש"צריך לדעת לקחת החלטות טובות, לעמוד על שלך, להתבסס על האמונה ולהיות חזק".

עם סיום לימודיו בתיכון נרשם למכינה הקדם-צבאית "חנתון" בגליל התחתון, מתוך מטרה להכין את עצמו לשירות צבאי משמעותי. חברו סיפר עליו כי תמיד חיפש איך הוא יכול לתרום כמה שיותר, ועשה מאמצים כדי להתקבל לסיירת. "הוא בחר לשים את עצמו בחזית", אמר. במשך שנה למד אוריה במכינה תנ"ך וקבלה, כלכלה וחברה, פוליטיקה והיסטוריה, התנדב לטובת הקהילה, טייל בארץ והעמיק את ידיעותיו על תולדותיה ואת אהבתו אליה. הכין את עצמו לשירות קרבי במישור הפיזי והמנטלי כאחד, באמצעות שיפור הכושר הגופני והעמקת המנהיגות ותחושת האחריות. גם במכינה היה "הדבק של הקבוצה", וכל חניך וחניכה אהבו אותו. תיאר אותו מנהל המכינה: "אוריה היה בחור מצחיק, רגיש, עם חיוך גדול ולב ענק. איש של אנשים. אתגר אותנו בכל פעם בחשיבה שלנו. הייתה לו עדינות נפש מצד אחד וכריזמה ועוצמה מצד שני. ילד קסם".

ביום 12.8.2021 התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת "גבעתי". עבר בהצלחה את הגיבוש לסיירת, והתקבל לשירות בסיירת "גבעתי", בדיוק כפי שרצה. הסיירת היא יחידת הסיור המובחרת של החטיבה, ולוחמיה הם הכוח הלוחם האיכותי ביותר שלה. בשנתיים וחודשיים של שירות אינטנסיבי הפך ללוחם מיומן. גם בסיירת קיבץ אליו חברים בלב ובנפש, שאהבו אותו מאוד.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותה שבת התייצב אוריה ללחימה, ויחד עם חבריו סייע בהדיפת מתקפת הטרור. כשהחל התמרון הקרקעי ברצועת עזה, נלחם במסגרת סיירת "גבעתי" בחלק הצפוני של הרצועה. היה חדור מוטיבציה, ולא שיתף את הוריו במה שחווה בשירותו. "שאלנו, אבל הוא השתדל לא לספר", ציינה אימו. "הוא אמר לי, 'אני לא רוצה להדאיג אתכם'".

בזמן הלחימה בעזה צילם אוריה את עצמו, שלח את הסרטון לחבר, וביקש ממנו שיעביר אותו למשפחתו אם ייפגע חלילה בקרב. בצוואתו המוקלטת אמר לאוהביו: "אני בסדר. לא לדאוג, אוהב אתכם. רוצה להגיד שהיה מאוד טוב. אני רוצה שתחייכו ותזכרו את החיוכים. זה הכי חשוב, לחייך. בסופו של דבר, זה מה שמשאיר אותנו. צריך לזכור את זה, לא בתור סיסמה. אני רוצה שעם הזמן תמשיכו לחייך. זה מה שאנחנו, זה מה שעושה אותנו". הוא חייך חיוך גדול וחתם את דבריו במילים: "חיוך הוא הכוח שלנו. וזה גם הכוח שלי".

בדצמבר 2023 פשטו כוחות צה"ל על דרום הרצועה. בסוף החודש יצא אוריה מעזה ל"שבעה" על המפקד, סרן הראל איתח, שנפל בקרב ביום 30.12.23. גם הוריו של אוריה היו בין המנחמים, וזו הייתה הפעם האחרונה שפגשו את בנם.

מעל מאה ימים נלחם אוריה בעזה כחלק מסיירת "גבעתי", שהגיעה להישגים מבצעיים רבים. ב-17 בינואר 2024, בלילה שבין שלישי לרביעי, יצא עם חבריו למשימה מורכבת בעיר חאן יונס. במהלך הפעילות בעומק שטח האויב נתקל הכוח במחבלים רבים וחיסל עשרות מהם. באחת ההיתקלויות עם המחבלים נהרג אוריה. באותה תקרית נפגע באורח אנוש חברו הטוב, סמל ראשון אורי ג'רבי, וכעבור יממה נקבע מותו.

סמל ראשון אוריה איימלק גושן נפל בקרב ביום ז' בשבט תשפ"ד (17.1.2024). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.

מאות בני משפחה, חברים ולוחמים ליוו אותו בדרכו האחרונה.

ספדה אימו: "אוריה, כשמו כן הוא, היה אור גדול להוריו איוב ויפית ואחיו נועם ודורון.

אוריה נלחם בעוז על הארץ אשר הוריו וכל הקודמים להם חלמו להגיע אליה, והעריך מאוד את הדרך הקשה שעברו הוריו כדי לעלות ארצה - מסע רגלי מפרך דרך מדבריות סודאן, ודיבר על כך רבות. הוא חי בתחושת שליחות גדולה להגנה על העם והארץ. בשמחת תורה היה בין הראשונים שהגיעו לנחל עוז להציל אנשים.

אוריה היה אדם ערכי, אהב להתנדב ולתרום מעצמו בכל הזדמנות. אהוב על כל הבריות - משפחה, חברים ואפילו על אנשים שפגש לרגע. הייתה לו אישיות ממגנטת, ידע לחבר בין אנשים שונים. אהב צדק ונלחם למען הצדק. לאורך חייו הגן על המוחלשים ואף עזר להם להשתלב. בקרב חבריו הקרובים דאג שאף אחד לא ירגיש בודד.

אוריה היה מלא שמחת חיים, חייכן, מאיר פנים וכך גם אמר בצוואתו המוסרטת: 'החיוך הוא הכוח שלנו, זה לא רק סיסמא'...

קשה לי לחשוב שלא אזכה לראות אותך גדל, מתחתן, וממשיך להפיץ את אורך בעולם. תמיד אמרתי איזה אבא נהדר אתה תהיה ואזכה לנכדים יפי עיניים כמוך".

אביו שזר בהספד את תפקידו כמודיע למשפחות על נפגעים: "שום דבר, שום מדע או מידע, לא יכין אותך לדבר הזה. הרגשתי כאב בכל הודעה שיצאתי אליה. כאב עמוק. אבל הכאב הזה הוא תהום. אתה מחליף מסך. אתה אדם אחר, אתה אבוד". עוד אמר: "זכינו לגדל ולגדול איתך עשרים ואחת שנה. העם רוצה את השקט והאחווה, את האחדות, ושנדע לנצח את אלה שרוצים לנצח אותנו. אם נדע לוותר על האגו, השנאה והפילוג, אין כמו עם ישראל".

ספדה לו אחותו: ״תמיד תהיה אחי הגדול. תמיד היית הכי אהוב, הכי חכם, הכי מבין, הכי מצחיק. לא היה דבר שלא יכולת לעשות. היית הנפש התאומה של כל מי שפוגש אותך. היית נשמה עדינה, ואי אפשר היה שלא להתאהב בך. אני לא יכולה להסביר עד כמה אני מאושרת על השנים שזכיתי לחוות איתך. לעולם תחיה בתוכנו״.

ספד לו אחיו: ״אחי הבכור, אני אוהב אותך. תמיד תהיה איתי. דאגת תמיד לחייך כי אצלך זו דרך חיים. תמיד היית הגיבור שלנו, ועכשיו אתה גיבור לאומי, שליח של הקדוש ברוך הוא. נפלת על קידוש ה׳, ואנחנו יודעים שאתה בעולם הבא יחד עם שאר הרוגי מלכות, בעולם שכולו טוב. יש כל כך הרבה דברים לומר לך, ואמשיך לומר לך, כי תמיד תהיה איתי. עצוב נורא בלעדיך, אבל לאט לאט אנחנו מתנחמים שאתה עולה לכיסא הכבוד. אני אוהב אותך". בסיום דבריו ביקש מכולם למחוא כפיים לזכר אוריה.

ספד ראש המכינה הקדם-צבאית "חנתון", שאוריה היה אחד מבוגריה במחזור ט': "העולם יהיה עצוב יותר וטוב פחות בלעדיו. הלב שלנו נשבר. כל חניך או חניכה במחזור אהבו אותו, התחברו אליו והעריכו את הדרך שעשה".

כתבה ידידתו: "תכננו כל כך הרבה ביחד. הבטחת שנתבגר ביחד, ושהילדים שלנו יהיו חברים. הבטחת שאנחנו משפחה, ומשפחה נשארת לנצח. הבטחת שתהיה השושבין שלי, תכניס אותי לחופה, עם טוקסידו, ושתזרוק פרחים. הבטחת שאנחנו חברים לנצח, והבטחות צריך לקיים".

להנצחתו של אוריה נערכו ימי עיון: יום עיון ארצי התקיים באגף קליטת תלמידים עולים במשרד החינוך. אימו, שנשאה דברים ביום העיון, כתבה: "יום העיון הוקדש לעילוי נשמת בני יקירי אוריה איימלק, ובו סיפרתי על דמותו והערכים עליהם גדל, בסימן 'החיוך הוא הכוח'". יום עיון נוסף התקיים מטעם המכינה הקדם-צבאית "חנתון", שבה למד.

לרשת הועלה אלבום תמונות לזכר אוריה:

https://photos.app.goo.gl/SvfCvhQunfAyUCpWA