בנם הבכור של אירה ודב. נולד ביום כ"ט בכסלו תש"ט (31.12.1948) בקבוצת כנרת.
אחיהו, שנולד בשנת הקמתה של ישראל, התגאה להשתייך לקבוצת הילדים הגדולה שנולדה בשנה זו בקיבוץ, ונקראה "ילדי המדינה". את שמו קיבל לזכר דודו, דן כנרתי, אחיה של אימו, שנפל במלחמת העצמאות, במאי 1948, בקרב על יישובי עמק הירדן.
הוא היה נכד בכור לסבו וסבתו, שלמה וחנה כנרתי, מראשוני קבוצת כנרת, וגם בתואר זה התגאה כל חייו.
אחיהו גדל והתחנך בקבוצת כנרת, למד בבית הספר היסודי "כנרת" בקיבוצו ובתיכון המקצועי "עמל" בקיבוץ אפיקים. תלמיד יסודי מאוד, שהתמיד בלימודיו ועשה הכול בשלמות, תוך הקפדה על הפרטים הקטנים ביותר.
הייתה לו ילדות מאושרת, בחיק משפחה שורשית ואוהבת, מול נופיו הקסומים של עמק הירדן. מגיל צעיר ספג את אהבת האדמה ובעיקר נמשך אל המים - אהבתו הגדולה ביותר. הוא בילה שעות על חופי הירדן והכנרת, נהנה לשחות, לחתור בסירות ולהפליג במפרשיות.
אחרי שעות הלימודים עבד בפינת החי של הקיבוץ ובעבודות השדה. עוד אהב לבלות שעות במשחקי חברה וספורט, ונמשך לצילום ולריקוד. תמיד היה "אחד מהחבר'ה" וספג עמוק לתוכו את הווי הקבוצה ואת הקשרים עם חבריו לכיתה.
כהמשך ללימודיו בתיכון המקצועי, היה אחיהו מיועד להתגייס לחיל החימוש (כיום – חיל הטכנולוגיה והאחזקה). עם גיוסו, ביקש לעבור לשייטת 13 – יחידת הקומנדו של חיל הים. במסגרת מאמציו, הגיע לעמי אילון, בן קיבוץ מעגן השכן ולוחם בשייטת, שלימים הפך למפקד חיל הים. בעזרתו, הצליח אחיהו להשיג את מטרתו.
בינואר 1966 נקלט למחזור ו' של שייטת 13 והחל את מסלול ההכשרה. המסלול האינטנסיבי הציב אתגרים פיזיים רבים בפני אחיהו, שהיה צנום יחסית. חבריו למסלול תמכו בו ועודדו אותו לאורך כל הדרך, והם הפכו לדבוקה אחת של לוחמים ורעי נפש.
בערב סוכות תשכ"ח (17 באוקטובר 1967) יצא הצוות של אחיהו לאימון צלילה בנמל חיפה. במהלך האימון אירעה תאונה, במסגרתה אחיהו ולוחם נוסף נפגעו אנושות ממדחס אחת הספינות. אחיהו שחה בכוחותיו האחרונים אל סירת דייגים שהייתה באזור, איבד את ההכרה ופונה לבית החולים כשהוא סובל מחתכים עמוקים בכתפו וברגלו.
הוא עבר שיקום ממושך, לאחריו חזר ליחידה אך לא היה כשיר להמשיך בתפקיד לוחם. למרות שכבר לא לחם לצידם, הקשר האמיץ עם חבריו ליחידה נותר הדוק ואוהב כשהיה.
עם שחרורו מהצבא, נרשם אחיהו לקורס תכנון בטכניון. בהמשך, עבד כמאבטח באוניות נוסעים ולאחר מכן יצא לטיול ארוך בחו"ל. הוא היה סקרן מאוד ושאף להכיר את העולם.
אחרי מספר שנים בחו"ל, החליט לחזור לארץ ושב להתגורר בקבוצת כנרת, שם השתלב בעבודה בענף המדגה והכותנה.
בקיבוץ הכיר את ציפי, ולה שני ילדים קטנים מנישואיה הראשונים. השניים התאהבו ונישאו, אחיהו גידל יחד איתה את ילדיה – שרון ואורי - ואהב אותם בכל ליבו.
בשנות נישואיהם הראשונות למד כלכלה ומנהל במרכז האקדמי "רופין" שבעמק חפר. באותה התקופה, החליט להתמקד ולהתמקצע בתחום התכנון והבנייה.
מספר שנים לאחר מכן חלתה ציפי בסרטן והלכה לעולמה כעבור זמן קצר. אחיהו היה מוכה יגון. הוא המשיך לגדל את ילדיה במסירות ובאהבה, כאילו היו ילדיו שלו, והתמסר לעבודתו בתחום התכנון והבנייה באזור.
בין היתר, ליווה פרויקטים לבניית שכונות מגורים חדשות, להקמת מתחם דיור מוגן לקשישי הקבוצה, לבניית ספרייה חדשה ולשיפוץ בית המייסדים המרכזי. הוא היה מעורב בכל תחומי התכנון והנראות של הקיבוץ, הטביע בו את חותמו והקים מערך רחב של מבנים ששימשו את הקהילה לאורך שנים ארוכות.
בהמשך, עבד במחצבת הקיבוץ ושימש כמרכז המשק במשך ארבע שנים. עוד עסק בשיפוץ ובהרחבה של אתר הצליינים "ירדנית", ובשיפוץ מתחם האירוח "אוהלו" שעל שפת הכנרת.
אחיהו היה יסודי ודייקן, בעל סבלנות רבה וחוש אסתטי מפותח. הוא גילה יצירתיות רבה ויכולת חשיבה מחוץ לקופסה, ותמיד חתר להגשמת חלומותיו.
חבריו סיפרו בהערצה על התמודדותו האמיצה עם האבל ועל החלטתו לדבוק בחיים ביתר שאת. הוא אף זכה לחוות אהבה גדולה נוספת בחייו - נישא ליעל, בת הקבוצה, והקים איתה בית שהפך למרכזי מאוד בחיי הקיבוץ.
תקופה זו הביאה עמה פריחה גדולה בחייו של אחיהו, שלמרות השפעתו הרבה על סביבתו, תמיד היה שקט ומופנם מאוד. בשנותיו האחרונות פרח, נפתח ורקם תוכניות רבות לעתיד. "היו אלה שנים של פריחה, שנים של יציאה אל המרחב, אל אופק פתוח יותר, בהיר יותר ומבטיח יותר", סיפר אחד מחבריו הקרובים.
עם הוריו ועם משפחתו, שהתגוררו גם הם בכנרת, הקפיד אחיהו לשמור על קשר קרוב. גם הים המשיך להיות חלק מרכזי בחייו, הוא בילה שעות ארוכות בשחייה ובהפלגה בכנרת ויצא להפלגות לחו"ל.
בינואר 2004, לאחר שנים של התמודדות עם השלכות הפציעה, הלך אחיהו לעולמו.
אחיהו דרומי נפטר ביום כ"ח בטבת תשס"ד (22.1.2004). בן חמישים ושש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בכנרת. הותיר אחריו אישה ושני אחים.
על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "נולד ליד הים".
חברו, שמוליק, ספד לו: "אחיהו היה שקט וסגור – תכונות שליוו אותו לאורך כל חייו... השקט שלו, ההסתגרות האופיינית, לא הפריעו לו להיכנס לעשייה שיש בה הרבה אחריות, קשר ומגע עם חברים רבים, מוסדות וענפים במערכת המשקית והחברתית. שנים רבות שירת אותנו בתפקידים רגישים ומעוררי מחלוקת...
"שוב חוזר הזיכרון אל הימים בהם קשר אחיהו את גורלו בציפי, שרון ואורי, טיפח ושמר על הילדים, נתן להם בית וחום... אחיהו, בננו וחברנו היקר, רבים העומדים כאן באו להיפרד ממך... מימינך נשקפת הכנרת היפה, שהייתה ערש אהבתך לים. הים היווה עבורך את מרחב הסקרנות, החקירה וההרפתקה האינסופית. היום אנחנו טומנים אותך למרגלות הכנרת, שרחש גליה ילווה אותך עד קץ הימים".
חברתו, נירה, ספדה: "אחיהו יקר, איש טוב שכולו עיניים טובות, יפות וסקרניות... אחיהו היה שקט, הוא היה מהמתבוננים, המקשיבים, הוא בא מהלב ונכנס אליו... איש שבונה את עולמו דרך אמונתו העיקשת והחכמה, איש שברגעים הכי כואבים שלו זוכר גם את הכאב שלך... איש יקר, אהוב, מופלא, יצא למסע שלו".
אורי, בנה של ציפי, שהיה לאחיהו כבן, כתב שיר לזכרו: "וכשתחליט לבוא ביום מן הימים/ וכשתחליט לבוא אלי, היום... אולי שנים/ תביא איתך מזכרת, תביא איתך סימן/ אדע, אראה, אזכור/ גם... יחלוף הזמן// ואם בערב שבת אלינו תבוא/ ותיכנס ותשב ואחר תחזור// ואם תשלח לי מפרש על פני הכנרת/ כמו הייתה זו גלויה מארץ אחרת...// אם אדמת הבזלת אליי תחייך/ אם ענן שט בתכלת את עיניי ילטף// אם גלים אל המזח ילחשו את שמך/ ורוחות של ערבית יציירו לי דמותך// אז קפה אבשל בכוסית קטנטנה/ ושק ועוגית בצלוחית לבנה// ונצא למרפסת ונדליק את הנר/ ונשב ונשתוק, כי מה יש לדבר// ואחרי שתלך אל הבית אחזור/ ואומר לכולם שנגעת באור".
אחיהו מונצח באנדרטת יד לנופלים בני התנועה הקיבוצית, סמוך לקיבוץ משמר העמק.
הוא מונצח באתר קבוצת כנרת ובאתר עמותת "העטלף" של בוגרי שייטת 13.