בן לודמילה (מלכה) וסיומה. איליה נולד בעיר בלץ במולדובה בג' בטבת תשל"ט (2.1.1979). בן שני להוריו ואחיו הצעיר של אלכס. "ביני ובין איליה, הבדל של חמש שנים. זו הסיבה שלא הרבינו לבלות יחד", מספר אלכס.

הוריו של איליה עבדו במשרות מכובדות, אמו כאדריכלית ואביו כמנהל תפעול במפעל ממשלתי גדול. למרות מקום עבודתם ומעמדם המכובד ולצד החשש מעזיבה ופרידה מארץ מולדתם עזבה המשפחה את מולדובה ועלתה ארצה ב-1993. איליה היה הרוח החיה מאחורי רעיון העלייה לארץ והוא זה אשר הצליח לסחוף את הוריו לרעיון ויישומו למרות הקשיים והחששות הכרוכים בו.

בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, כאשר איליה השתתף לראשונה בקייטנה של ה"סוכנות היהודית" שהתקיימה בעיר מולדתו, הוא נחשף להיכרות מעמיקה יותר עם היהדות, ניטעו בו שורשי הציונות ואף נזרעו בראשו מחשבות ותקוות לעלות למדינת ישראל. עם שובו של איליה מהקייטנה נראה כי חל בו שינוי. החוויות החדשות שספג לצד חשיפה והיכרות עם עולם תוכן לא מוכר מילאו את רוחו ונפשו. וכך, בהדרגה ההלכה הפכה למעשה. בבית המשפחה החל איליה לשמור על כשרות, הפריד בין אכילת בשר לחלב ואף חבש כיפה.

באותה תקופה, סממנים יהודים חיצוניים לא התקבלו באהדה על ידי האוכלוסייה המקומית במולדובה, אך איליה לא נכנע להם. איליה הצעיר האמין באמונה שלמה כי בישראל יהיו למשפחה הזדמנויות שונות ורבות להגשים עצמם ואת החלום הציוני שפיעם בקרבו. וכך, לאחר תהליך קצר אך אינטנסיבי של פיתוח וטיפוח אמונה, נחישות ודבקות במטרה, התגברות על מכשולים והתמודדויות שונות הצליח איליה, שהיה אז רק בן ארבע-עשרה, לסחוף אחריו ולרתום לצידו את הוריו ואחיו, ובינואר 1993 עלתה משפחתו של איליה לארץ.

המשפחה החלה בתהליך הקליטה - רכישת שפה חדשה במסגרת אולפן וחיפוש אחר מקום עבודה ומגורים. משפחתו של איליה קבעה את מקום מגוריה בקריית ים.

נחישותו וכוחות ההתמודדות וההסתגלות של איליה לצד אמונתו החזקה והרגשת השייכות לארץ ישראל סייעו לו להתגבר על חבלי קליטה אלו והוא הצליח להשתלב היטב ובמהירות בסביבת חייו החדשה. איליה, שהשפה העברית כבר הייתה שגורה היטב בפיו, ויתר על לימודים באולפן ונרשם ללימודים בבית הספר תיכון מקיף על שם רודמן, בקריית ים. בבית הספר בלט מיד בציוניו המעולים וגרם נחת-רוח גדולה להוריו. איליה אהב מאוד את תחום המדעים המדויקים, ואף הצטיין בו. תעודות ההצטיינות הראויות לשבח אשר השיג לאורך השנים שמורות אצל הוריו ומעידות על כך. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות והמשיך ללימודי הנדסאי אלקטרוניקה בבית ספר מקצועי תיכוני להנדסאים וטכנאים מוסמכים (בסמ"ת), אשר בחיפה.

איליה לא היה רק תלמיד מבריק. קרוביו וסובביו מעידים כי יותר מכול, הצטיין איליה בצורה טבעית בפיתוח ובטיפוח יחסי אנוש מעולים, אשר היוו חלק בלתי נפרד מאישיותו. גם הקשר בין אחיו אלכס לאיליה התפתח והתחזק בעקבות העלייה לארץ. הם הפכו להיות יותר מאחים, הפכו לחברים הכי טובים. את כל ההחלטות החשובות בחייו, קיבל איליה לאחר ששוחח והתייעץ עם אחיו אלכס.

עם גיוסו של אחיו הבכור לצה"ל והן במהלך שירותו, הוכיח עצמו איליה כבן מסור ושימש כבסיס איתן לסיוע ותמיכה בהוריו שנתקלו בלא מעט התמודדויות בתהליך הסתגלותם וקליטתם בארץ. איליה היה זה אשר סייע להם ברכישת השפה והטמעתה, יזם ושמר על קשר רציף ועקבי עם הרשויות השונות ואף סייע ללא לאות או תלונה בפרנסת וכלכלת המשפחה, כאשר לצד לימודיו התובעניים עבד בלילות כפועל במפעל לייצור נעליים.

בשנת 1999, חודשים ספורים לפני גיוסו לצה"ל, החליט איליה "לסגור מעגל" ולטוס למולדובה. בביקורו, פקד גם את בית העלמין היהודי, בו קבורים סבו וסבתו. איליה, בן ונכד אהוב ומסור, מופת למשפחתו, השאיר מקום חם בליבו גם לקרוביו ואהוביו אשר נשארו מאחור. נסיעה זו למולדובה היוותה עבורו גשר בין העבר לעתיד. בין דרך חייו אשר השאיר מרצון מאחור לבין הגשמת חלומו לדרך חיים חדשה, ציונית של תרומה משמעותית למדינה וסיוע בפיתוחה.

ביולי 1999, התגייס איליה לצה"ל. הוא שירת בגדוד 75 בחטיבה 7 של חיל השריון ואת רוב שירותו הצבאי עשה ברמת הגולן. תקופת השרות היוותה אבן דרך משמעותית בחייו, שכן לאחר מסע לא פשוט שלווה במשאבים ובמאמצים פיזיים ומנטליים רבים מצידו ומצד משפחתו הרגיש סוף סוף כי הוא חלק מן החברה הישראלית. איליה הרגיש כי הוא חלק בלתי נפרד מן הזהות הציונית עליה חלם עוד במולדובה ועתה אין, למעשה דבר אשר יכול להפריע או לעמוד בדרכו להמשיך, לטפחה וליישמה. אמנם בביתו, עוד כינו אותו הוריו בחיבה 'איליושה', אך מלבד השם שיכול היה להעיד על מוצאו, איליה הרגיש כאילו נולד פה, בארץ.

בבית, שמרה המשפחה על ההוויה הרוסית השורשית בתחומי השפה והתרבות, ואיליה כיבד ואהב אותה. אך מחוץ לביתו, במעגלי חייו המתפתחים ומתרחבים, השתחרר איליה מדמות ה"ילד העולה" ואת מקומה החליף גבר צעיר, נחוש, חרוץ, מבריק, מסור, מאמין ומחוספס שהרגיש כישראלי לכל דבר ועניין.

לשירות בתי הסוהר נחשף איליה לראשונה באמצעות אחיו אלכס, אשר שירת בשב"ס. איליה התגייס לשב"ס בגיוס מהיר, בהתאם לנתוניו האישיים הגבוהים. זאת למרות שאחיו הבכור, עמו התייעץ בכל צומת דרכים שנקרה בחייו, עוד ניסה לדבר על ליבו שיחכה מעט ואולי ישקול בדבר שנית - "אני דווקא ניסיתי להגיד לו שיחכה עם זה, שלא ימהר להחליט אבל הוא, מרגע שהחליט משהו וסימן מטרה, דבר לא עצר בעדו".

ביום 10 בפברואר 2003 התגייס לשירות בתי הסוהר. תחילה הוצב איליה בכלא "צלמון" בתפקיד סוהר אגפים, תפקיד המחייב מגע אישי עם האסירים. המגע היום-יומי עם אנשים מכל הגוונים, גרם לו לרצות ולהבין טוב יותר את נפש האדם. בנוסף על תואר ההנדסאי שכבר היה לו, נרשם איליה ללימודים גבוהים, הפעם ללימודי פסיכולוגיה ב"אוניברסיטה הפתוחה". חבריו ללימודים סיפרו על החתירה של איליה למצוינות. אחד מהם תיאר כיצד קיבל איליה באחת הבחינות ציון תשעים ושמונה וביקש להיבחן שוב במועד ב'.

האיכויות הבולטות של איליה לא נעלמו גם ממפקדיו בכלא והוא הועבר למשל"ט "צלמון", מרכז השליטה והבקרה בכלא. כשש שנים עבד בתפקיד זה ולאחריהן מונה לקצין טכנולוגיות בכלא "קישון". איליה מצא את דרכו המקצועית, ושאף לפתח את עתידו המקצועי בשורות הארגון. מסגרת העבודה העניקה לו יציבות כלכלית ומעמדית לצד סיפוק והנאה מרובה. האנשים עימם היה בקשרי עבודה, חבריו ומפקדיו, היוו עבורו מסגרת חברתית תומכת, מספקת ומגוונת.

איליה ונטלי הכירו באמצעות חבר משותף במהלך שירותם הצבאי והיו לזוג. נטלי התייתמה מהוריה בגיל צעיר. היא עלתה ארצה לבדה מקווקז והתגייסה בגפה לצבא. משפחתו של איליה אימצה אותה לבת. מלכה, אימו של איליה משמשת עבורה לאם ואיליה היה עבורה עולם ומלואו, חבר, אח ולימים בעל. אהבתם של איליה ונטלי פרחה במהירות והם הפכו לבלתי נפרדים. גם כשנהג, ביד אחת אחז בהגה וידו השנייה בידה. נטלי הרגישה תחושת ביטחון עצומה במחיצתו, ביטחון בלתי ניתן לערעור. שניהם הרגישו כי נועדו זה לזו, הם מיעטו להיפרד ובילו את רוב זמנם יחד. במרץ 2010 נישאו איליה ונטלי.

לאחר נישואיהם, בחרו איליה ונטלי להשתקע בנהריה. הם רכשו בית ליד אלכס, אחיו הבכור של איליה ומשפחתו. אלכס מספר: "זה היה מצוין. כך שמרתי על איליה לידי. גם לפני החתונה, הוא ונטלי התגוררו תקופה קצרה איתנו. זה לא היה קשה, להיפך, הבית היה מלא שמחה ועליזות, הרגשנו כולנו כמו חברים טובים, ולי לא היה טוב מזה שאחי נמצא קרוב אלי".

בעודו משרת כקצין טכנולוגיות, נפתחה בפני איליה הדרך לקורס הקצינים המשולב במסלול מנהלה. חבריו, הן לעבודה והן לקורס מספרים כי נהג לעזור בכל אשר ניתן. בסבלנות ומקצועיות רבה הדריך, ייעץ, כיוון, העשיר ולימד, תוך שהוא מפגין ידע רב וניסיון עשיר ורחב בתחום המקצועות הריאליים.

איליה, אשר מלבד יכולותיו האינטלקטואליות היה אדם ישר, אמין, מסור והגון, התנדב להיות סדרן השמירות בקורס וחבריו לא רק שמחו על כך, אלא סמכו כי על ידי אדם כאיליה, התפקיד יבוצע בצורה הטובה ביותר. אופיו הנוקשה והסיזיפי של התפקיד, אשר רבים וטובים התחמקו מלבצעו, לא הרתיע את איליה והוא אכן ביצע אותו בצורה מדוייקת והגונה. איליה, כהרגלו לקח על עצמו את המחויבות והאחריות שבביצוע התפקיד, גילה רצינות, חריצות ועמל היה על מערך רשימות השמירה גם בביתו, כאשר יצא לחופשות מעת לעת. לא פעם, אף הגדיל איליה לעשות ושמר בעצמו את השמירות שנחשבו כקשות כדי להקל על חבריו לקורס.

צוער איליה נפל ב"אסון הכרמל".

ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010), התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש וכך גם עשרות בתים נוספים בכפר האמנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא "דמון", שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, וצוערים ומדריכים של קורס קצינים של השב"ס, מחזור א'.

בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר, בהם איליה, ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

איליה היה בן שלושים ושתיים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה. הותיר אישה, הורים ואח. בנו, צבי איליה נולד כחודשיים לאחר נפילתו.

אחרי נפילתו הועלה איליה לדרגת מישר.

נציב שירות בתי הסוהר, רב-ניצב אהרון פרנקו, העניק לכל נופלי שירות בתי הסוהר את עיטור המופת, "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירת נפשם בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם."

אהבת חייו, אשתו נטלי מתארת בצער עמוק את המחשבה הבלתי נסבלת שאינה מרפה כי איליה לא זכה לראות את בנו, והבן תכול העיניים לא יזכה להכיר את אביו. ליבה של נטלי נותר שבור, אך יש לה קרן אור קטנה, תינוק יפהפה, מתנת חיים, נחמה קטנה בים הדמעות. איליה כל-כך חיכה לו. כבר בתחילת ההיריון, עוד לפני שבדיקות הרופאים אישרו זאת בטוח היה כי יהיה זה בן וכשהדבר אכן אומת לא היה שמח ונרגש ממנו. את בנו הנושא את שמו לא זכה לראות, נטלי הייתה בחודש השביעי להריונה כשארע האסון. האם הצעירה מבטיחה כי בנם יגדל וידע הכול על אביו, היא תספר לו עד כמה היה מיוחד, טוב-לב ושופע אהבה ונתינה: "צבי שלנו יגדל ויהיה מלא גאווה באביו".

בני משפחה קרובים נזכרים גם הם בכאב ומספרים כי איליה היה הרוח הבולטת במשפחת לנגמן, שמח, דומיננטי, ובעיקר יוזם - "אין ספק - איליה היה הכוכב שלנו, אם זה בדברים הקטנים כשרצה להכין ארוחת ערב ספונטנית לכל המשפחה, ואם זה בדברים גדולים ומשמעותיים, כמו הטיול לירושלים".

שנה אחרי נפילת איליה כתב גונדר משנה יוסף שוהם, מפקד בימ"ר "קישון": "שנה עברה וחסרונך מורגש בלב. טוב הלב האין-סופי, הרוגע והחיוך התמידי השתלבו מצוין עם ערכי מקצועיות, אחריות ורעות שאפיינו אותך כל כך. הקמת את מערך הטכנולוגיות בבימ"ר, דאגת לבצע משימות במאור פנים וחיוך, ואף בזמן ביקור הקורס בבימ"ר, עוד התגייסת לטיפול בבעיות מיוזמתך האישית. אין ספק כי בנך צבי איליה, יבדל לחיים ארוכים, יהיה מקור לגאווה ויביא רגעי אושר ונחת למשפחתך החסרה אותך כל כך. יהי זכרך ברוך".

בטקס שנערך בינואר 2013 חנכה עיריית נהריה, עיר מגוריו של איליה, את המועדון לעולה בעיר וקבעה כי ייקרא על שמו.

ביוטיוב ניתן להאזין לשיר "הצילני", שנכתב לזכר איליה על ידי נסים קדוש ואיציק קרייף. השיר מבוצע על ידי נסים קדוש ובהשתתפות צבי איליה לנגמן, בנו של הנופל.

ביום 19.12.2011, במלאת שנה לנפילת הארבעים וארבעה, נחנכה בטקס ממלכתי אנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל שנבנתה מול קיבוץ בית אורן.