בנם של רחל וחיים. נולד ביום כ"ד בניסן תשט"ו (16.4.1955) בתל אביב.

אילן (אמנון) גדל והתחנך בשכונת בבלי בתל אביב ולמד בבית הספר היסודי "יהודה המכבי" בעיר. אילן היה ילד ונער חכם ומקסים, התאפיין באומץ לב, תבונה וכריזמה יוצאת דופן.

בגיל שמונה-עשרה, בשנת 1973, התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם בחטיבת "גולני" של חיל הרגלים. לאחר שסיים טירונות ומסלול לוחמים, נשלח לקורס מדריכי קרב מגע. במהלך שירותו, עבר אימונים קשים והפך ללוחם מיומן ואמיץ, ידוע ביכולת התמודדותו תחת לחץ ובנחישותו הבלתי מתפשרת.

בשנת 1975, במהלך מבצע מורכב, נקלעה יחידתו של אילן למארב. בקרב קשה, נהרגו שני חבריו ממוקש ואילן נפצע קשה מרסיסים וסבל מכוויות בפלג גופו התחתון. למרות פציעתו החמורה, גילה אילן אומץ לב יוצא דופן וסירב לוותר. הוא המשיך להילחם עד לסיום המשימה, תוך סיכון חייו.

באירוע נוסף בלבנון, ניהל עם יחידתו פעילות תחת אש חיה מול לוחמי ארגון טרור, והראה שוב את גבורתו יוצאת הדופן.

פציעתו של אילן השפיעה עליו רבות, הן פיזית והן נפשית. אך למרות הקשיים, גילה חוזק וחוסן נפשי יוצאי דופן. הוא עבר תהליך שיקום ארוך ומפרך, שבסופו חזר לחיות חיים מלאים אך עם התמודדות מורכבת של פוסט טראומה כתוצאה משירותו הצבאי.

אילן היה אדם צנוע וענוותן, שמעולם לא חיפש תהילה או הכרה. הוא ראה את תפקידו כחייל כמובן מאליו, ועשה כמיטב יכולתו כדי להגן על מולדתו. היה אדם אמיץ, חזק ונדיב, שתמיד מוכן לעזור לאחרים ועמד בכל עת לצד חבריו. הוא היה אב מסור, שדחף את ילדיו להצלחה ולהישגיות.

אילן (אמנון) בן-שמעון נפטר ביום כ' באדר ב' תשע"א (25.3.2011) בגיל חמישים ושש. הוא הובא למנוחות בבית העלמין "גורדון" בראשון לציון. הותיר אחריו שני בנים ובת. על מצבתו חקקו אוהביו את הפסוק מתוך ספר תהילים טו: "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו".

אחותו הספידה אותו: "עלינו לשמור אותך בליבנו, איש גדול ממדים וגדול מהחיים ואהוב על הבריות. השארת אחרי לכתך מורשת נפלאה".

כתבו בני המשפחה: "מורשתו של אילן ממשיכה לחיות בקרב בני משפחתו וחבריו. הוא היה מודל לחיקוי בהרבה מובנים, והראה לנו מה המשמעות להיות גיבור אמיתי. הוא הותיר אחריו מורשת של גבורה, צניעות ואהבת אדם. אנו זוכרים אותו תמיד כאב, חבר ואדם מיוחד במינו".