בן איבון ויוסף. נולד ביום כ"א בניסן תשכ"ב (25.4.1962) בבאר שבע. ילד שלישי במשפחה, אח ליורם, דורית, רוברט, שמעון ונלי.

שמו, אילן, נבחר על ידי אימו, שהעריצה את השחקן הצרפתי אלן דלון. מאז שנולד הדהים את סובביו ביופיו ובעיני התכלת שלו. כשהתבגר המשיך לבלוט ביופיו והיה לעלם חן.

גדל והתחנך בבאר שבע. למד בבית הספר היסודי "בן צבי" בעיר ובלט כילד חכם בעל ידע רחב במגוון תחומים. מאחר שהיה מחונן, המליצו המנהל והמורים שימשיך את לימודיו בפנימיית "בויאר" בירושלים המיועדת לתלמידים בעלי יכולות לימודיות גבוהות, אך אימו העדיפה שיישאר בקרבתה ולא יעזוב את הבית.

בתיכון למד ב"מקיף ד'" בעיר, היה חרוץ ואהוב על חבריו ומוריו. אימץ שיטת לימוד ייחודית לו: השתמש במחברת אחת לכל השיעורים, את שיעורי הבית הכין בזריזות ובלי להשקיע בכך שעות רבות ועבר את כל המבחנים בהצטיינות יתרה, להפתעת מוריו.

בערבי החורף הקרים נהנה להתכנס עם בני המשפחה ולשחק יחד במשחקים כדוגמת "מונופול", פזלים ושחמט

הבישול היה אהוב עליו, ובחופשות מבית הספר, כששיחק עם אחיו ואחיותיו כאילו הם מנהלים בית ספר, תפקידו היה הכנת ארוחת הצוהריים לכולם, והוא עשה זאת בהצלחה.

כשהיה בן שש-עשרה התלווה לאימו כשהלכה לסניף בנק "הפועלים". מנהל הסניף הבחין בו והוקסם ממנו ומחוכמתו והציע לו עבודה במקום. אילן הצטרף לבנק, עזב את התיכון שלמד בו ועבר לבית הספר האקסטרני "בית הפקיד" שאפשר לו ללמוד יומיים בשבוע ולעבוד ארבעה ימים. העובדים והלקוחות בבנק אהבו אותו, והוא ביצע את המוטל עליו ושירת את הלקוחות נאמנה.

מנהל הסניף אהב אותו כאילו היה בנו, וקיווה שישרת בצבא בקרבת באר שבע כדי שימשיך בעבודתו בשעות הפנויות. אך אילן התעקש להיות לוחם. אימו ניסתה להניא אותו כיוון שידעה שיהיה הראשון לצאת למשימות הקשות ביותר ולהתנדב לכל פעילות, אך ללא הועיל. מתוך אהבתו לארץ ישראל רצה לתרום למולדת ככל יכולתו.

ביום 5.8.1980 התגייס לצה"ל ושובץ בגדוד 195 של חטיבה 500 בחיל השריון. במהלך השירות עבר קורסים והוכשר לתפקיד מפקד טנק בשאיפה להיות קצין ולהתקדם בסולם הדרגות. אהב את שירותו ותפקידו בצבא וסיפר בהתלהבות על הטנקים, החטיבה, הגדוד והפלוגה ועל תחושת הסיפוק וההגשמה בעשייה החיונית למען המדינה. במיוחד שמח לפקד על טנק דחפור, שתפקידו להוביל את הטנקים האחרים בגדוד. חברו לפלוגה סיפר עליו: "מפקד, מנהיג, חבר לנשק ואח בנשמה, והיה בו המון מכל דבר. היינו יחד בטנקים, התאמנו יחד, אכלנו יחד, צחקנו יחד, עשינו הכול יחדיו, כפי שקורה בקרב לוחמים המשרתים באותה פלוגה ומחוברים בנשמתם".

תחביבו הגדול היה משחק כדורגל עם אחיו וחבריו, ובכל חופשת סוף שבוע הם חיכו לו בקוצר רוח שיצטרף למשחק. כולם רצו להיות בקבוצה שלו.

תמיד דאג לבני משפחתו, תמך, עזר והעניק אהבה, ובאופן זה הגשים את המורשת שהנחילו לו הוריו: "אחד בשביל הזולת וכולם בשביל אחד".

אילן כיבד וקיבל כל אדם באשר הוא, היה חברותי והקפיד על דרך ארץ. בכל עת ידע לומר את המילה הנכונה בעיתוי המתאים. הודות לאישיותו הכובשת היה אהוב על כולם.

דבקותו ומסירותו לצבא באו לידי ביטוי בשנת 1982, כאשר נפצע ברגליו בזמן חופשה בבית אך התעקש לחזור לבסיס כיוון שרצה להשלים את המשימות הנדרשות.

ביום שישי, 4.6.1982, חזר לחופשת סוף שבוע בביתו לאחר כמה שבועות שנשאר בבסיס. בארוחת השבת צלצל הטלפון, ואף על פי שהמשפחה דתית אילן התעקש לענות, כיוון שידע שיש כוננות מיוחדת בצפון הארץ. אכן, היה זה מפקדו שקרא לו להגיע בדחיפות לבקעה. אילן עזב הכול, התלבש במדי הזית הרטובים שטרם יבשו אחרי הכביסה, לקח את תיקו והלך לטרמפיאדה. אימו רצה בעקבותיו והתחננה שלא ילך, משום שחששה שייסע בטרמפים ושיקשה עליו ללכת בגלל רגליו שעדיין כאבו מהפציעה. תשובתו הייתה: "אימא, החיילים שלי מחכים לי".

כעבור יומיים פרצה מלחמת לבנון הראשונה ולשם הוזעקה יחידתו. בימי הלחימה הראשונים ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו כמפקד טנק חרף הכאבים העזים ברגליו. חברו לפלוגה סיפר: "יחד בכינו על חברים שנפלו, אבל אתה נתת את הכוח להמשיך, את הכוח ללכת באש ובמים אחרי מפקדינו. נתת את הכוח והרוח לא ליפול".

בצוהרי יום חמישי, 10.6.1982, ביום השלישי לקרב מול הסורים בכפר עין זחלתא, ביקש שיחליפו אותו שכן לא היה מסוגל עוד לדרוך על רגליו. מייד לאחר שהוחלף החל מטח ארטילריה סורית, ומאחר שהתקשה לרוץ ולהיכנס למחסה, נפגע מרסיסים וכעבור זמן קצר נהרג.

סיפור הקרב בעין זחלתא וסיפורם של אילן ורעיו לנשק מובא בספר "אנחנו על השחור: סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל" מאת אבירם ברקאי, שיצא לאור בשנת 2016.

סמל אילן פנחס בוקובזה נפל בקרב בלבנון ביום כ' בסיוון תשמ"ב (10.6.1982). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.

הוריו התקשו לעכל את הבשורה המרה. אחותו נלי כתבה: "ההודעה על נפילתו של אילן זעזעה את כל המשפחה וגרמה לעצב ויגון שאין לתאר ... העצב והצער מלווה את משפחתנו עד היום. בבית לא הייתה האווירה שהייתה, הכול נמוג, וחושך ירד על המשפחה. איך מעכלים אובדן של בן, בחור צעיר, עלם חמודות?"

שר הביטחון אריאל שרון כתב במכתב תנחומים למשפחה: "סמל פנחס אילן בוקובזה נתן את חייו למען מולדתו. הוא שירת בחיל השריון, היה מפקד טנק מצוין. הקפיד על מתן דוגמה אישית לפקודיו. כל מי שהכירו – אהבו".

מפקד יחידתו כתב: "אילן היה חבר למופת ומפקד לדוגמה. היה אהוב על פקודיו. הוא אהב את הפלוגה והיה קשור אליה. בשירותו כמפקד קרבי בשריון מצא דרך להביא לידי ביטוי את אהבתו הרבה לארץ ישראל ולאנשים החיים בה".

מיקי חברו לפלוגה כתב: "התופת לקחה אותך מאיתנו, גודעת באכזריות נעורים קסומים, לבלוב ועתיד כה מזהיר של נער שטרם הספיק לטעום את טעם החיים, והשאירה אותנו המומים וכואבים, פצועים לנצח, פצע שלא יחלים לעולם, מרוסקים מגעגועים, ריקים וחסרים אותך כל כך".

שיר נכתב על אילן: "אתה החיים שלנו, הותרת אותנו ריקים / עצובים וכואבים / מלאך שלנו, מה קרה לך בשניות שנפצעת או נהרגת? / מי שמר עליך, מי דאג לך בשניות? / אף אחד ואחת לא היה שם להציל אותך / אף אחד לא דאג לך, נותרת לבדך / אולי היינו מצילים אותך / אולי היית חי היום / אולי היית מקים משפחה / אולי הוריך לא חיכו לשווא / אם רק יכולנו למנוע ממך את הסבל והכאב / אוהבים אותך לנצח".

אילן מונצח ב"יד לשריון" בלטרון, באתר ההנצחה לנופלי חטיבת שריון 500 ביער המגינים, בחדר ההנצחה והמורשת לנופלים מחטיבה 500 במחנה "שומרון" (בסיס "צאלים") וב"בית איל" בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, שם מונצחים כל הלוחמים שנפלו במלחמות בלבנון.