בנם הבכור של ערן ודורית. נולד ביום י"ח באייר תשס"ג (20.5.2003) בבית החולים "ליס" בתל אביב. אח לעמית.

איתי אברהם גדל והתחנך בנס ציונה. בן אהוב להוריו ואח מסור לאחיו הצעיר. היה ילד נמרץ ונחוש, מוכשר ושאפתן. מגיל צעיר הציב לעצמו יעדים, ופעל בהתמדה כדי להשיגם. חתר להישגים גבוהים והצטיין בכל תחום שבו בחר להשקיע. בהיותו בן שש החל ללמוד בחוג לאומנות הלחימה קפוארה, ובגיל אחת-עשרה כבר התמנה לעוזר המאמן, ואף זכה במקום הראשון בתחרות עירונית. אהב מאוד ספורט, ובעיקר כדורגל. היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "הפועל תל אביב", ונהנה לשבת עם אביו ביציע ולצפות במשחקים.

כשהיה בן ארבע-עשרה התמודד עם אסון שפקד את המשפחה: אביו האהוב נפטר בפתאומיות מדום לב.

איתי העמיק את עיסוקו בכדורגל, ובגיל חמש-עשרה החל לשמש שופט במשחקי כדורגל, תפקיד אותו מילא בהצטיינות עד לגיוסו לצה"ל.

שנה לאחר מכן, ועם קבלת הצו הראשון, התחיל להכין את עצמו לשירות משמעותי בצבא. במשך שנתיים התאמן בחברת "אדרנלין כושר קרבי", ושיפר את כושרו הגופני לקראת שירות ביחידה מובחרת. בו-בזמן הקים קבוצת אימוני כושר בשם "בדרכי איתי", שבה התאמנו כמה מחבריו בהדרכתו.

עם סיום חוק לימודיו התגייס לצה"ל ביום 18.8.2021, הוכשר כלוחם בסיירת "גולני" ושירת בתפקיד קשר מפקד הפלוגה. לאחר שנפצע ברגליו התעקש להישאר לוחם בגולני ועבר לגדוד 13 ("גדעון") של החטיבה, פלוגת החוד מבצעית ב' ("זאבי הדממה"). במסגרת הפלוגה עבר בהצלחה קורסים רבים ובהם קורס מפעיל רחפנים, קורס חמליס"טים וקורס מש"ק תקיפה – תפקיד הכולל תכנון מטרות באמצעות מערכות בקרה מתקדמות וסיוע למפקד הפלוגה בהפעלת האש המסייעת, מארטילריה ועד חיל האוויר. למרות נתוניו הגבוהים, לא יצא לקצונה, בטענה שהוא מצטיין בתפקידיו הנוכחיים, ונדרשים כמה לוחמים כדי להחליפו.

חבריו ליחידה כינו אותו "הלב של המחלקה" וסיפרו שתמיד דאג לכולם, ראה את הטוב בכל אדם, בלט באינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלו, וזכה להערכה ולכבוד מהמפקדים ומהלוחמים כאחד.

באוקטובר 2023 שירת במוצב נחל עוז, הממוקם שמונה-מאות מטרים מגבול רצועת עזה וכחמש-מאות מטרים מקיבוץ נחל עוז. במוצב זה שירתו עשרות תצפיתניות וחיילים מיחידות נוספות. על המוצב ועל הגזרה הגנו לוחמי גדוד 13 של חטיבת גולני, ובהם איתי, יחד עם לוחמי שריון מגדוד 77 של חטיבה 7.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותה שבת שהו במוצב לוחמים מפלוגה מבצעית ב' של גדוד 13, ובהם איתי, יחד עם פלוגת שריון.

ב-6:30 בבוקר התקרבו למוצב עשרות מחבלים (בהמשך מספרם גדל) חמושים ברחפנים ופוצצו והוציאו מכלל פעולה אמצעי ראייה ומערכות רואה יורה באמצעות מטענים, טילים, רימונים ורובים. הפלישה המתואמת הגיעה משלושה מוקדים בו זמנית: מהש"ג בצד המזרחי, מהדלקייה בצד הדרומי ומחומת הבטון בפינה הצפונית-מערבית (חומה שרובה בטונדות גבוהות שמטרתן להגן מפני ירי נ"ט ולא מחדירת מחבלים ולכן לא הייתה הרמטית).

ב-6:30 כאשר שמעו את הפיצוצים, הפצמ"רים והרחפנים (אין אזעקות) רצו החיילים למיגונית, והחלו לצאת להילחם במחבלים בקבוצות קטנות. בשלב מסוים איתי ומ"מ נוסף רצו אל החומה לכיוון הפילבוקס וירו לעבר המחבלים. משעה 7:15 איתי ושלושה לוחמים נוספים שהו ביחד בחמ"ל, אחרי שדיברו בקשר עם התצפיתניות והבינו שהן לבד ואין מי שיגן עליהן, ומאז לא נפרדו. בדרך לחמ"ל נתקלו בחוליה של כמה מחבלים, חיסלו אותם ולקחו מהם סכינים ומפה. הם ניהלו קרב ארוך מאוד במשך שעות, הלוחמים בפנים והמחבלים בחןץ. בהתחלה יצאו לפשיטות קטנות כאשר אחד מחפה והשני יוצא להילחם ואז חוזר פנימה, כך פעלו בעקשנות, לא חוששים להיפגע.

בשעה 9:30, אחרי כמה שעות לחימה, כתב איתי לאימו: "אימא, הכול בסדר, אנחנו בכוננות. אל תדאגי". גם ב-10:20 כתב הודעה מרגיעה: "הכול בסדר, אין קליטה אצלנו".

שעות ארוכות כיתרו המחבלים את החמ"ל וניסו להשתלט עליו, אך נהדפו בידי איתי וחבריו. כשאזלה לארבעתם התחמושת, הם המשיכו להילחם בידיים חשופות ובסכינים שאספו מהמחבלים. כך עד שהמחבלים השליכו לתוך החמ"ל רימונים עם חומר בעירה שכלל גזים רעילים והעלו אותו באש.

איתי נלחם בנחישות על הגנת המוצב. בקרב גבורה הציל את חייהם של חיילים וקצינים ששהו בחמ"ל ובלם את חדירת המחבלים ליישובים הסמוכים. ברגעיו האחרונים באו לידי ביטוי אומץ ליבו, כוח הרצון שאפיין אותו וכושר ההתמדה. אמרה אימו: "אני בטוחה שאם איתי שלי היה חוזר לשם, הוא היה עושה בדיוק אותו הדבר, גם אם הוא היה יודע שהסוף יהיה אותו סוף... בהודעה ששלח לחברי ילדותו ב-8:53 כתב 'הכול טוב, אני לא חשוב עכשיו אנחנו התבצרנו פה בחמ"ל תצפיות ויש פה בנות לכודות', והמשפט מסכם את איתי: דאגה לאחר לפניו".

לצידו של איתי נפלו סגן יוחאי דוכן ורב-סמל בכיר איברהים ח'רובה. סגן נמרוד נפצע.

סמל ראשון איתי אברהם רון נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנס ציונה. הותיר אחריו אם ואח.

לאחר נפילתו קיבלה אימו של איתי סיכת הצטיינות של גדוד 13 על תפקידו כמש"ק תקיפה, שהיה אמור לקבל ממפקדו.

כתבה אימו באזכרה לציון שנה לנפילתו: "שנים-עשר חודשים חלפו מאז שהלכת, ואני עדיין מרגישה את הנוכחות שלך בכל מקום. איך אפשר לסכם שנה בלעדיך? כל יום שעובר מזכיר לי כמה החיים השתנו. הגעגועים צובטים את הלב, כאילו רק אתמול היית כאן, מחייך אליי, מדבר איתי, מחזק אותי. הזיכרונות שלנו הם כל מה שנותר, והם משמשים לי מקור לכוח. הרוח שלך ממשיכה ללוות אותי.

למדתי ממך כל כך הרבה. איך לאהוב, איך להאמין, איך להילחם על מה שחשוב. זה מה שנשאר איתי, וזה מה שאני לוקחת איתי הלאה. אתה היית ותמיד תהיה חלק ממני, מחיי, מנשמתי. אני מתגעגעת אליך כל כך, יותר ממה שמילים יוכלו אי פעם לבטא. העולם ממשיך, אבל בליבי תמיד תישאר נוכח, איתי בכל רגע. יהי זכרך ברוך, גיבור של אימא".כתב מפקדו: "איתי היה לוחם משכמו ומעלה, מעמודי התווך בפלוגה; אהוב מאוד על הסובבים אותו. השרה אווירה חיובית ובטוחה וחיזק את חבריו ואת מפקדיו. איתי היה דמות נערצת, בעל לב רחב, חוש הומור וחיוך על פניו. איתי שאף למצוינות בלתי מתפשרת. ערכי הרעות, החתירה לפעולה והנחישות המתמדת הובילו אותו בכל מה שעשה. הוא נלחם בקרבות עזים באומץ לב, מתוך תחושת שליחות ורצון להגן על חבריו ועל המדינה שכה אהב".

איתי מונצח במגוון דרכים, בהן:

הוא מונצח באנדרטה לתושבי נס ציונה שנפלו במלחמה. האנדרטה ממוקמת במושב בית חנן הסמוך לעיר.

בגבעות הכורכר בנס ציונה, במקום מבודד ושקט בצל עצים, הוקמה פינת ישיבה לזכרו של איתי ע"י חבריו.

סיפור הגבורה של איתי וחבריו ללחימה בנחל עוז מתואר בספרה של עפרה לקס, "במקום שבו צריך אותי", שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" בשנת 2024. המחברת היא אימו של סגן נוה לקס, שנפל בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר 2023. סיפרו של איתי מתואר בספר נוסף שנקרא "אור אינסוף" חלק ב' המספר את סיפורם של עשרות גיבורים וגיבורות שנלחמו לחימה הרואית ומסרו את נפשם להציל אחרים. איתי הונצח בספרים נוספים שהוצאו ע"י קבוצת הפועל ת"א וגדוד 13 של גולני לזכר הנופלים.

בית הספר "רעות" בחיפה הנציח את זכרו של איתי בהכנת עוגת השוקולד האהובה עליו ובשיתוף סיפור הגבורה שלו בקרב על מוצב נחל עוז.

במשחק בליגה למקומות עבודה, שהתקיים בנובמבר 2024, שחקני קבוצת הכדורגל של עובדי "מפעל הפיס", שבו עבד אביו של איתי, לבשו חולצות שעליהן הודפסו תמונתו של איתי, סמל חטיבת גולני והכיתוב: "כחוט השני שמחבר בין אנשים, כך הלב הגדול שלך מחבר אנשים גם אחרי לכתך".

איתי הונצח בערב זיכרון לאוהדי קבוצת "הפועל תל אביב", שנפלו או נרצחו במתקפת 7 באוקטובר. האירוע התקיים בדצמבר 2024.

אימו של איתי סיפרה על קרב הגבורה שבו נפל בתוכנית הרדיו "סדר יום" של "כאן 11". ניתן להאזין לריאיון ב"רדיו הסכתים", תחת הכותרת "הקרב על נחל עוז", בכתובת:

https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-686360/783538