בנם הבכור של יעל ויואב. נולד ביום כ"ז בניסן תשס"ב (9.4.2002) ביקיר שבשומרון. אח לערן, אבישי ונדב.

איתי נולד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וברית המילה שלו התקיימה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, בעיצומו של מבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון.

שנות ילדותו עברו עליו ביישוב יקיר. מהמעון והגנים עבר לבית הספר הממלכתי-דתי ביישוב, ולאחר מכן למד בכיתה ז' ועד תחילת י' בתיכון המדעי-תורני "כפר בתיה" ברעננה ולאחר מכן עבר ללמוד עד סוף כיתה י"ב בישיבה התיכונית "נחלים" במושב נחלים.

כבר בילדותו בלט איתי ביכולות קוגניטיביות יוצאות דופן, חיפש דרכים להפעיל את המוח בצורה מעמיקה וכתלמיד כיתה א' סיים לקרוא כמה פעמים את סדרת הספרים "הארי פוטר". הוא ניחן בכישרון לראות ולהבין דברים בצורה שונה ובוגרת והפגין תובנות שהיו מעבר לגילו, יחד עם זאת שמר על נפש של ילד מלא דמיון ופנטזיה.

איתי היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא" בסניף יקיר, חניך שבט "אורות".

בתיכון הדריך בבני עקיבא וגם בתנועת "עוז" המיועדת לילדים קטנים יותר. כמדריך בלט ביכולת מנהיגות טבעית, כשהחניכים כרוכים אחריו.

איתי גדל והיה לצעיר יפה תואר, חסון ובעל כתפיים רחבות. על כתפיו נשא אחריות רבה כשהתנדב במספר עמותות וארגונים בעלי מטרות מגוונות: "איל"ן" ו"כנפי רוח", בכולן הקדיש מזמנו ומיכולותיו לעזרת הזולת - ליווי ילדים עם מוגבלויות פיזיות וחניכים עם צרכים מיוחדים.

הוא גילה רגישות מיוחדת לאנשים בסביבתו ויכולת לראות את הצרכים של האחר, היה הראשון לעזור והאחרון להיפרד. היה לו חשוב להתקשר לחברים ביום ההולדת לאחל מזל טוב ולומר להם במה הם טובים ולמה הוא שמח להיות חבר שלהם. פעם כתב: "כל אחד הוא אדם מיוחד, בכל אחד יש משהו שאין לאף אחד... בואו נאהב את כולם ונזכור, גם אנחנו אנשים מיוחדים ובכולנו יש אור!"

כל מה שעשה - היה מתוך מבט ערכי, מוסרי ובכנות.

למרות אתגרים וקשיים בפניהם עמד, איתי השתדל להיות שמח, כפי שכתב בכיתה ט': "שמחה היא דרך חיים."

איתי אהב לנגן וכל כלי שנגע בו הפך למשהו שעשה בו מוזיקה ייחודית משלו, גם כתב והלחין שירים. הוא אהב גם לטייל, לצלם והרבה לקרוא.

חדרו היה מלא ספרים. התעניין מאוד בעבר ובהיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל וקרא בתשוקה ספרים בנושאים אלו, כשהוא מעמיק בהבנת השורשים של העם בישראל ושל המדינה.

המשפחה הייתה חשובה לו מאוד והוא שמר על קשרים עם כולם והיה קרוב לכולם – לבני הדודים הגדולים, לקטנים, ולכל אחד נתן את ההרגשה שאליו הוא הכי קרוב. איתי הקפיד על כיבוד הורים, הרבה להתייעץ איתם, והקפיד גם להתקשר בכל יום שישי לסבים ולסבתות לשמוע מה שלומם.

הייתה לו שאיפה לגדול ולהתפתח. סיים את הבגרות במתמטיקה כבר בכיתה י', והמשיך בלימוד עצמי. בכיתה י"א ניגש למבחן הפסיכומטרי והוציא ציון גבוה שהספיק לקבלה ללימודי רפואה.

בסיום הלימודים התיכוניים בחר ללמוד במשך שנתיים וחצי בישיבה הגבוהה "מעלה אליהו" בתל אביב, מקום שהמשיך ועיצב את דרכו הרוחנית.

לקראת המעבר לישיבה החליף את הטלפון החכם שלו לטלפון פשוט, כדי שיוכל להתרכז בלימוד בלי הסחות דעת. כך התנהל, בחשיבה מראש, בהתכוונות מלאה וביסודיות. אחד מרבותיו בישיבה אמר עליו: "היה תלמיד חכם, כולו תלמיד וכולו חכם." גם כשלא היה צורך ובחינות הבגרות הסתיימו, גם כשאנשים סגרו את הגמרא המשיך ללמוד. הייתה בו יראת שמים טהורה ואמונה חזקה, והדרך שלו ללמוד ולשאוב השראה מהמקורות הייתה מעוררת הערכה.

איתי התגייס לצה"ל ביום 19.3.2023, ושירת בחיל השריון, חטיבה 401 "עקבות הברזל", גדוד 46, פלוגה ג'. סיים טירונות כחייל מצטיין והמשיך לצמ"פ (שלב אימון מתקדם) במסלול פיקוד. כשבועיים לפני סוף הצמ"פ פרצה מלחמה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

בשבת זו, איתי הוקפץ מבית הוריו ביקיר והגיע לנקודת האיסוף, שם החלו בהכנות ואימונים לכניסה לרצועת עזה. כחודש לאחר פרוץ המלחמה נמנה איתי על אנשי הצוות שנבחרו לפתוח את פלוגת טנקי הברק החדשים - הראשונה בצה"ל. מפקדו אמר שהיה מעמודי התווך בהקמת הפלוגה. הוא שאף להיכנס ללחימה ושמח על הזכות שנפלה בחלקו להיות חלק מההגנה על המדינה.

עם פלוגת הברק נלחם בג'באליה, בשאטי ובדרג' תופאח בצפון רצועת עזה. בהמשך יצא לקורס מפקדי טנקים ואחריו שובץ לגדוד 46, פלוגה ג' הבחורים.

בהמשך נלחם עם הפלוגה בציר נצרים וברפיח. בבגרות ניכרת דאג לאחדות בין כל לוחמי הפלוגה, מפקדיו אמרו שהיה אדם שתמיד ניתן לסמוך עליו ושהוביל לא רק בגופו אלא גם ברוחו ובערכיו.

במלחמה בלטו תכונותיו ואישיותו של איתי: ערכיות, אחריות, אומץ ורעות. היה לו חשוב להתנהל בהתאמה למערכת ערכיו וכל יום הסתיים כשהוא שואל את חבריו "האם עשינו את המירב?"

כמפקד הצליח להחדיר בחייליו רוח לחימה ומוטיבציה גם כשהיו בתקופה קשה. תמיד הבהיר שהוא מחפש להיות טוב ולעשות טוב ולא את הנוחות.

באחת המחברות כתב: "בשבעה באוקטובר המדינה חוותה נפילה גדולה ואנחנו בתור חיילים בצה"ל צריכים להרים את עצמנו, צריכים לקחת את עצמנו קדימה, את הצבא קדימה ואת המדינה קדימה".

שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה כתב לרבו: "אני בצבא, בטנק ואני באמצע ללמוד מהר"ל, אתה יכול להסביר לי?" כשהרב אמר לו "אתה באמצע מלחמה", ענה: "כן, אבל היה לי זמן". למשפחה שלח הודעה אם ראו את הספר ללימוד צרפתית שלו. הוא היה אדם ששילב את התורה עם העשייה - בתוך הטנק נמצאו ספריו, ספרים של קודש ושל חול.

בשבת 31.8.2024, במהלך מבצע "מחנות קיץ" בג'נין, נהרג אלקנה נבון, בן דודו של איתי שהיה לוחם נח"ל ומפקד בחטיבת ביסל"ח. איתי השתתף בלוויה של אלקנה ואף ספד לו. בעקבות נפילתו של בן הדוד, החליט איתי לצאת לקורס קצינים.

ביום שישי 11.10.2024, ערב יום הכיפורים בשעות הבוקר, במהלך קרבות באזור רפיח ברצועת עזה, ספג הטנק של איתי פגיעה ישירה של טיל נ"ט. איתי נהרג במקום.

סמל איתי פוגל נפל בקרב ביום ט' בתשרי תשפ"ה (11.10.2024), בן עשרים ושתיים בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביקיר. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

בהספדה אמרה אימו: "כשחשבתי מה לכתוב עליך ישבתי בחדר שלך. הסתכלתי מסביב, על המיטה, על השידה שם נערם הר של ספרים, כל אחד מהם מספר את הסיפור שלך... עשינו כל שיכולנו להיות הורים ראויים לך ולאחים שלך, זכינו להיות יחד שלושה ימים בראש השנה רק אנחנו, הייתה אווירה טובה ומשפחתית. ביום ראשון האחרון בירכתי אותך בברכת הבנים וראיתי אותך עולה על האוטובוס בפעם האחרונה. ראית אותי מביטה אז התקשרת אליי ואמרת לי 'אימא את מפריעה לאוטובוס להגיע'".

סבו ספד לו: "כסבא לנכדים שאיבד בזמן של ארבעים ושניים יום שני נכדים על הגנת המדינה, אלקנה בג'נין ואיתי בערב יום הכיפורים ברפיח. שניכם רצתם ראשונים להיות בצריח ולפני כולם. אני מבטיח לך איתי וגם לאלקנה שאני אהיה חזק על מנת לשמור ולסייע להורים. מהסבא שלא מפסיק להתגעגע לנכדו האהוב, אני מצדיע לך נכד יקר ואהוב שלי".

ספד רב היישוב יקיר: "הארי שבחבורה, בחור מלא באהבת ישראל, מלא בתורה, מלא בגבורה, כל השאיפות שלו בחיים היו לעשות טוב לעם ישראל ותורת ישראל".

איתי הונצח באנדרטת יד לשריון בלטרון.

לזכרו הופצו סטיקרים עם תמונתו והכיתוב: "להיות בן אדם זה לא נוח, זה טוב." ו- "להמשיך לחיות ולהפיץ את האור".