בן חנה ויהודה, מחלוצי ליטא, שעלו בעלייה השלישית. נולד ביום י"ג בסיוון תר"ץ (9.6.1930) בתל-אביב. בסיימו את בית-הספר העממי פנה לעבודה ולמלאכה. עבד כתופר ארנקים, אך משלא מצא בכך סיפוק השתלם ועבד כנגר. היה בן מסור ואוהב ששמח והתגאה כשיכול היה להביא את כל משכורתו הביתה. איתמר היה עלם יפה-תואר, חסון, אוהב פשטות וצנוע. הוא לא אהב סמלי שררה ומדים ונהג לומר: כל הכבוד באדם פנימה. היה ספורטאי מצוין. נהג לרחוץ בים ולשחות למרחקים, בקיץ ובחורף. בהיותו בן 16 הצטרף איתמר ל"הגנה" ומילא כל תפקיד שהוטל עליו שם בהתלהבות ובמסירות.

למחרת ה29.11.1947- התייצב לדגל ובמשך זמן קצר התמחה כחבלן והיה קצין-חבלה באחד מגדודי הפלמ"ח. הוא השתתף בפעולות ונפצע קשה. דאגתו העיקרית בשעת היפצעו נתונה היתה להוריו. עת התפתל בייסוריו כתב להם מכתב כי שלומו טוב ושלא ידאגו לו. עוד טרם הספיק להחלים הפסיק את חופשתו ושב ליחידתו. "להבריא אוכל לאחר הניצחון" - אמר להוריו שניסו להשפיע עליו כי יישאר בבית לפחות עד להבראתו. היה שש אלי כל פעולה נועזת על-מנת לקחת חלק בשחרור הדרך לירושלים ופריצתה. "דרך זו היא שאלת חיים לנו" - היה אומר. איתמר נפל בדרך לירושלים, בסביבות אבו-גוש-סריס, ביום י"ז בתמוז תש"ח (24.7.1948) והובא למנוחת-עולמים בקבר- אחים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים.