בנם של רינה ויוסף. נולד במצרים ביום ט' באדר תשי"ב (6.3.1952). אחיהם הצעיר של שמואל, מרים ווִיקי.

אלברט, שנקרא בחיבה אבי, גדל באלכסנדריה שבמצרים. משמלאו לו ארבע שנים, בשנת 1956, עלה יחד עם הוריו ואחיותיו לישראל. הם הצטרפו לאחיו הבכור שעלה לארץ כשנה קודם והתיישבו בחיפה.

למד בבית ספר בחיפה. כנער יצא לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה, התקבל לעבודה במפעל "פרלוצקי" לתיקון מערבלי בטון, בו עבד כחמש שנים. התגלה כעובד חרוץ, מסור וחברותי.

במאי 1970 התגייס לצה"ל. שירת בחיל ההנדסה הקרבית. חבריו ליחידה סיפרו שהיה הרוח החיה ביחידה. צוחק תמיד, מספר בדיחות ללא הרף, נכון לכל משימה ומטלה וראשון תמיד לבצען, נאמן ומסור לחבריו ולמפקדיו.

באחת מחופשותיו בעת השירות ביקר את אחיו במשרדו. שם הכיר את שמחה, שזוכרת היטב את רגע המפגש עם הבחור בעל העיניים הירוקות היפות והמראה המרשים. לאחר חודש של היכרות הציע לה אבי נישואים ובדצמבר 1972 השניים התחתנו. בני הזוג הקימו את ביתם בחיפה. לאחר שחרורו מצה"ל הוא חזר לעבוד במפעל "פרלוצקי".

ביולי 1974, כחצי שנה אחרי שהשתתף במלחמת יום הכיפורים, נקרא בשנית למילואים, אותם עשה בחזית הגולן יחד עם יחידתו מחיל ההנדסה. הכוח שלו נדרש לפנות שדה מוקשים ברמת הגולן, והוא וחברו התנדבו להיכנס ראשונים. השניים עלו על מוקש שהתפוצץ, ואבי נפצע קשה מאוד. הוא איבד את כף רגלו, ידו נפגעה ונפצע מרסיסים רבים בכל חלקי גופו.

במהלך שיקומו עבר מספר רב של ניתוחים וטיפולים אורטופדיים. מצב רוחו החיובי ואמונתו הבלתי מעורערת בעתידו המבטיח השפיעו על משפחתו וחבריו למחלקה. לאחר כשנה בבית החולים "רמב"ם" בחיפה חזר לחיק משפחתו. מאז התמודד בגבורה עם פציעותיו, השתמש בפרוטזה במקום כף רגלו שנקטעה.

בשנת 1976 החל לעבוד כנהג מונית בתחנת המוניות של נכי צה"ל בשכונת הדר הכרמל שבחיפה. תוך זמן קצר התקבל לחבר מן המניין בתחנה ואף שימש כחבר הנהלה. חבריו לעבודה ראו בו אדם הוגן והגון, נאמן וחברי.

במרוצת השנים נולדו לבני הזוג שלושה בנים – יוסף, אלירן וירון. אבי היה בעל ואב אוהב ומסור, הקפיד ללוות את ילדיו לבתי הספר ולאירועים שונים.

בשנת 1987 חלה החמרה במצבו הרפואי, כשאחד מהרסיסים שנותרו בגופו פגע בגזע המוח. אבי היה מורדם ומונשם כחודש והוגדר כצמח. הוא נותר משותק ונטול יכולת דיבור וטופל בבית החולים השיקומי "לוינשטיין" ברעננה כשנה. עם הזמן גילתה משפחתו כי ביכולתו למצמץ ואף להזיז את אגודלו וכך תקשרו איתו, על ידי צירוף האותיות למילים תוך התייחסות ללחיצות האגודל שלו.

מבחינה מנטלית השתקם בצורה מופלאה, האמין שאינו זקוק לגופו בכדי לחיות ולפעול ונהג לומר "אני יכול לעשות הכול בראש". בכדי למלא את חיי היום-יום שלו החליט לגדל דגי נוי. אבי בנה אקווריומים מרשימים ברחבי הבית, רכש דגים ייחודיים מכל קצוות הארץ והעשיר את ידיעותיו בתחום גידולם. בהמשך החליט לגדל גם תוכים. הוא התמחה בתחום ויצר דורות של תוכים במרתף ביתו. ב"צפארי" בתל אביב התרשמו מהתמסרותו לתחום ושמחו להחליף איתו זני תוכים שונים. אלה היו למשוש חייו והפכו לתחום העיסוק המרכזי שלו. כן גידל כלב, טייל בארץ ובחו"ל עם המשפחה, ובאחד מימי ההולדת שלו זכה להפתעה ממשפחתו – שחקני הכדורגל של קבוצת "מכבי חיפה" שאהד ביקרו בביתו.

כתבה רעייתו: "אבי אהב את החיים ונהנה מהם למרות נכותו הקשה... אהב להקשיב למוזיקה, אהב לראות סרטים, אהב בעיקר לגדל דגים. הוא ואנחנו ידע וידענו ויודעים ליהנות ממה שהחיים מזמנים, על אף העליות והמורדות – כמו בכל משפחה".

בשנת 2004 התדרדר מצבו הבריאותי אף יותר והוא נאלץ להתאשפז בבית חולים "אלישע" בחיפה, במחלקה המיועדת לנכי צה"ל. למעלה מחמש שנים היה בבית החולים, כשמשפחתו לצידו. לעיתים אף יצא איתם לטיולים בעיר, בקניון ועוד.

אלברט (אבי) מזון נפטר ביום ט' בסיוון תש"ע (22.5.2010). בן חמישים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין חיפה – סמיר. הותיר אחריו אישה, שלושה בנים, נכדים, אח ושתי אחיות.

על מצבתו כתבו אוהביו: "חזקה מיהלום אהבתך לחיים. בעל, אב ואדם מדהים".

סיפור חייו של אבי מובא בספרו של אלי זיו שפורסם בשנת 2008, "תלויים ברוח", המציג את תהליכי התמודדותם ושיקומם של נכי צה"ל.