בן בכור למיכל וגדעון, אח לטל ושחר. נולד ביום כ"ה בטבת תשל"ו (28.12.1975) בקיבוץ נצר סירני. כשהיה אלון בן שנה ושלושה חודשים עברה המשפחה לרחובות, שלוש שנים לאחר מכן עברו לגדרה ובשנת 1981 קבעו מקום מגוריהם במושב ביצרון, שם גדל אלון. מסלול לימודיו של אלון החל בבית-הספר היסודי- איזורי "מבואות" אשר בבאר טוביה, המשיך לבית-הספר התיכון האיזורי בבאר טוביה, והסתיים בבית-הספר התיכון החקלאי "כנות". אלון אהב את האדמה והטבע, ובמיוחד את בעלי-החיים. זהבה אגוז היטיבה לתאר את אלון: "לא בכדי בחרו הוריך בשמך זה, בגרת וגדלת להיות בחור חזק, גבוה וחסון, בעל תכונות רבות ומיוחדות: יפה תואר, שובב, בעל חוש טכני מעולה ומעל הכל בלט חוש ההומור, אשר באמצעותו גרמת לכל הסובבים אותך להעלות חיוך וצחוק על השפתיים." מלכי, חברה קרובה, כתבה: "היית מוקף בחברים רבים. בכאלה שהכירו אותך מקרוב ואפילו כאלה שהיכרותם אתך היתה שטחית, על כולם הצלחת להפעיל את קסמיך ולהשאיר את הרושם החיובי והמקסים שלך. נמשכנו אליך כולנו, מקטן שבקטנים ועד למבוגרים שבינינו."

בתחילת אוגוסט 1994 התגייס אלון לצה"ל ושירת במשמר הגבול. אהבתו הגדולה ביותר של אלון היתה נתונה לאופנוע, אהבה שגבתה מחיר כבד מנשוא, כאשר ביום 11.11.1995 נפצע אלון באורח אנוש בתאונת דרכים, ואושפז בבית החולים "תל השומר". שנים עשר יום שכב אלון כשהוא בתרדמת, וסביבו בני משפחתו וחבריו הרבים. ביום ל' בחשוון תשנ"ו (23.11.1995) נפטר אלון מפצעיו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין שבמושב ביצרון. בן עשרים היה בנופלו. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.

לזכרו של אלון, משפחתו הוציאה לאור חוברת, בה כתבו אוהביו. במלאות שלושים לפטירתו, כתבה נועה ליבק שגיא: "ביום בו טמנו את אלון השמים בכו והאדמה רעדה והאנשים - עצב אחר עצב והפרחים נתנו צבעם. אלון בן מיכל וגדעון נלקח הבכור אשר אהבתם, הושמה האש במאכלת והעצים שותקים." פנינה כתבה: "את העיניים כחולות-ים שלא נגמרות אף פעם, לא כל כך קל לי לשכוח. שיער שחור פרוע שעף לו כל הזמן ברוח. על האופנוע תמיד אהבת לדהור ולהשתולל." הדר ספדה לו: "עיניך הכחולות אבדו לנו לנצח ואיתן כל נתינה וחיוך וצחוק שהיו בך. נותרה רק אהבה גדולה, שרוצה לחבק כל כך חזק ולחכות לך שתחזור. אהבה שלא תבין לעולם שהלכת לנו ילד, כל כך הלכת..."