בנם של פרחה ויצחק. נולד ביום י"ט בשבט תרצ"ט (8.2.1939) ברבאט, בירת מרוקו. ילד במשפחה ברוכת ילדים, אח לשנים-עשר אחים ואחיות.

אליהו, שכונה אלי או ז'וז'ו בפי כול, גדל והתחנך ברבאט. עוד מילדותו חונך לציונות, נכסף לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה ודאג לגורלה.

בשנת 1954, בגיל חמש-עשרה, עלה ארצה במסגרת "עליית הנוער". שם משפחתו, שושנה, הוסב אז ל-סוזנה. כשהמשפחה הצטרפה אליו, הם השתקעו בלוד, ומאז הייתה עיר זו חשובה לו וקרובה לליבו, והוא בחר לחיות בה לאורך כל חייו.

לאחר שסיים את לימודיו בשנת 1958 עם בגרות מלאה, התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת "גולני" של חיל הרגלים, בגדוד 12.

לאחר שחרורו מצה"ל עבד כמסגר, והפגין כישרון רב.

בירושלים הכיר את רחל. הם נישאו וקבעו את ביתם בלוד. לידות ילדיו – איתן ואורלי – נתפסו בעיניו כמעשי נס והפיחו בו חיים. אלי היה אב אכפתי, קשוב ודואג, הנחיל להם את אהבת הארץ סיפר להם בערגה על ילדותו ונעוריו במרוקו.

במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 גויס לשירות מילואים בחטיבת "גולני". במהלך אחד הקרבות נפצע מירי, דימם ואיבד את הכרתו. רק כעבור שעות הצליח צוות חילוץ לפנות אותו מהשטח לטיפול רפואי.

בעקבות הפציעה שפגעה בכליותיו טופל בדיאליזה במשך שנים. למרות הכול נאחז בחיים והמשיך קדימה. בשנת 1990 נמצא לו תורם כליה, וזו הושתלה בגופו בהצלחה.

אלי, שהלך בעקבות הלב והאמת שלו ודבק במטרותיו, בלט כפעיל חברתי-פוליטי – בשנת 1966 נבחר ליושב ראש סניף לוד של "המפלגה הליברלית", בשנת 1982 נבחר ליושב ראש סניף מפלגת "התחייה" בעיר, קיים חוגי בית הקשורים לפוליטיקה ונכלל ברשימת המועמדים לכנסת מטעם "התחייה". בימי שישי פרסם טור פוליטי קבוע במקומון "שישי בעיר" המופץ בלוד. בתו אורלי כתבה: "היית נחוש במעשיך, בדבריך ובעיקר בנאומים היפים שלך, ידעת להתייצב כנגד כל דעה, לתת הסבר ולעמוד על עקרונותיך".

מצבה של עירו לוד הדאיג אותו, הקפיד להיות מעורב בכל הקורה בה, שיתף פעולה עם ראשיה וקרא לפעול למען פתרון בעיותיה. כך כתב באיגרת לתושבים: "בידיכם היום מסר של נתיב מלא צמיחה, תרבות, חינוך, כלכלה וביטחון מעל הכול ... במצב הזה נבטיח עתיד טוב יותר באזור". על מעורבותו זכה להערכה רבה.

אלי בורך בכישרון כתיבה ואהב לכתוב סיפורים ושירים. בספר "אחדות מבית" פרי עטו איגד מכתבים שכתב לדמויות מפתח בפוליטיקה הישראלית – ראשי ממשלה, חברי כנסת, מנהלי חברות גדולות בתעשייה – וכלל בו גם את מכתבי התשובה שהעידו על הכבוד שכותביהם רחשו לו. בכתיבתו שילב מטפורות, ורבות כתב על ישראל הארץ המובטחת, על ירושלים ועל עירו האהובה לוד, שאותה דימה לאישה. כאדם מאמין הכניס את האמונה והרוחניות לכתביו, לא בחל בביקורת על הנעשה בארץ ועורר את קוראיו לעשייה ולהישמרות משאננות. הכתיבה סיפקה עבורו מזור, וכדברי בתו אורלי, הוא ניצל כל הזדמנות לכתוב, אפילו על טופסי "לוטו" שמילא ועל פתקים שנקרו בדרכו.

הקשר עם הוריו היה קרוב, ואלי רחש להם כבוד רב. לאחר שנפטרו כתב שיר מרגש לזכרם – "על מות הוריי כתבתי":

"איך נהרס ונחרב יסוד מבית אבי / אוי על גלות זו שבאה אחרי החורבן / אוי על מקדש טהור זה אשר / קינן בו עם ועדה / ... נגדעה קרן עדתנו ותפארתנו / נחלה זו דמתה לירושלים החרבה / כשתואר ההיכל נפגע / אוי לי על גלות וצער / או לבנים שגלו מעל שולחן אימנו / על היכל זה אבכה יומם ולילה / ועל הזעם אקרא נחמה..."

אלי, אדם מוסרי, ישר, צנוע וחכם, ניחן בנתינה וברוחב לב. הכנסת אורחים הייתה חשובה לו מאוד. בדעותיו היה מסורתי, התנהל בכובד ראש ובקפדנות, אך בצד זאת בורך בחוש הומור מפותח. חדוות החיים שלו באה לידי ביטוי יום-יום בדברים הגדולים והקטנים כאחד. שיריה של נעמי שמר היו אהובים עליו, ואלה השתלבו היטב עם אהבתו הגדולה לארץ ישראל, למדינה ולסמליה.

בשנותיו האחרונות זכה לשישה נכדים, שמח ונהנה מהם.

אליהו (אלי) סוזנה נפטר ביום כ"ג באדר א' תשע"ד (23.2.2014). בן שבעים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בלוד. הותיר אישה, בן, בת, נכדים, אחים ואחיות.

על מצבתו חקקו אוהביו: "איש צנוע ואהוב על הבריות ומשפחתו. זכרך בליבנו לעד".

בתו אורלי כתבה: "אבא, אף זמן ומרחק לא יחלישו את אהבתי אליך. יש כאב, יש געגועים מטורפים, ויש ריסוק טוטלי, והוא נוצר ברגע שעזבת. יש בי געגוע לקול המיוחד שלך, לשיחות הטלפון. 'אבא' אני כבר לא אזכה לראות על הצג. הדאגה שלך, החיבוק והנשיקה ... אבא נפלא, גדול ועצום, גיבור חכם, צנוע, מקשיב, מנחה ודמות להערצה. אהבת את כולם וכולם אהבו אותך ... דבר אחד לא ישתנה ויישכח, והוא הקשר המיוחד ששרד בינינו והחותם העצום שהטבעת באישיותי ובחיי. נתת לנו דרך לחיים".