בת סרגיי ואנה. נולדה ביום כ"ה באלול תשמ"ד (22.9.1984) בסיביר, ברית המועצות לשעבר. היא הייתה ילדה יפהפייה שהוריה ראו בה מלאך קטן, ועל כן זכתה לשם אנג'לינה. אמה מספרת כי אנג'לינה הייתה ילדה בריאה מאוד, ופרט לאבעבועות רוח, מעולם לא חלתה וגם בשיניה הנהדרות לא הייתה אף לא סתימה אחת.

את ראשית חינוכה קנתה אנג'לינה בבית ספר יסודי בעיר מגוריה, אך עוד בטרם סיימה את כיתה א', ב-19.5.1992, עלתה משפחתה לארץ. בת שמונה הייתה אנג'לינה כשהגיעה לכפר סבא, עברית לא ידעה, והשינוי החד באורח החיים, באקלים ובמנטליות דרש מאמץ לא קל. אולם אנג'לינה לא גילתה כל קושי, וכבר במהלך הקיץ למדה את השפה, הכירה חברים חדשים והשתלבה היטב בשכונה ובעיר.

אנג'לינה נכנסה לכיתה ב' בבית הספר היסודי "רמז" שבכפר סבא, ומאחר שעדיין לא ידעה לכתוב בעברית הייתה כותבת את המילים העבריות בשפה הרוסית, אך מימין לשמאל - כיוון הכתיבה העברי. עד מהרה השתלטה על נושא הכתיבה בעברית, ומכאן ואילך הייתה כאחד התלמידים. שנתיים למדה אנג'לינה ב"רמז", שנתיים נוספות למדה בבית הספר היסודי "אורן", ובסיום כיתה ו' עלתה לחטיבת הביניים "אלון". את לימודיה התיכוניים עשתה ב"בית חינוך תיכון על שם יצחק רבין" שבעיר שם למדה במגמה החברתית, וסיימה את בחינות הבגרות בהצלחה ובממוצע ציונים גבוה.

אנג'לינה הייתה ילדה שקטה ומנומסת שאהבה להיות בבית ולא הרבתה לצאת. בילדותה אהבה מאוד לצייר, ועשתה זאת בכישרון רב. גם לכתוב אהבה, ונהגה לתאר את חוויותיה ותחושותיה ביומנה האישי, בכתב ידה היפה המסודר. בתקופת התיכון גילתה את אהבת הריקוד, וזמן מה רקדה מחול אירובי. בתחום המוזיקה התחברה לשירים ישראליים, ואהבה להאזין למוזיקה מזרחית.

בשנת 1999 נולד אחיה הצעיר של אנג'לינה, טום-יצחק. אנג'לינה מיד פרסה עליו את חסותה, הייתה לו למעין אימא שנייה, לקחה אותו עמה בכל הזדמנות והתגאתה בו בפני חברותיה.

אנג'לינה הייתה מודעת לכך כי המצב הכלכלי בבית אינו מזהיר ולעולם לא ביקשה שיקנו לה דברים; גם כך הייתה צנועה והסתפקה במועט. היא אהבה מאוד את הארץ ומשהביעו הוריה את רצונם להגר לקנדה, הודיעה שהיא אינה מוכנה לעזוב וכי מקומה בישראל. גם את עירה כפר סבא אהבה מאוד ודיברה על רצונה לגור בה גם בעתיד.

חבריה הרבים של אנג'לינה מספרים על נערה שמחה וחייכנית - "היא הייתה בוכה רק כשהייתה צוחקת," הם נזכרים. יופייה המושלם של הנערה התמירה והרזה בלט למרחוק, וחברותיה דחקו בה להגיש מועמדות לתחרות מלכת היופי. אלא שאנג'לינה סירבה בשל ביישנותה, וגם לאחר ששלחו חברותיה את שמה והיא הוזמנה למיונים, מיאנה ללכת.

בשנתיים האחרונות לחייה הייתה אנג'לינה צמודה לאיציק, והייתה זו אהבה גדולה. אנג'לינה הייתה לבת בית בביתו, קשר חם נרקם בינה לבין משפחתו, ובתקופה זו החלה לצאת ולבלות, ליהנות ממה שיש לחיים להציע, כמו ידעה שזמנה קצוב.

אנג'לינה התגייסה לצה"ל ב-21.8.2003, ולאחר הטירונות הוצבה באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בבסיס "תל השומר". היא זכתה לפופולריות רבה בקרב חבריה לבסיס ומילאה את תפקידה במסירות ולשביעות רצונם המלאה של מפקדיה.

ארבעה חודשים בלבד הספיקה אנג'לינה לשרת בצבא. הימים היו ימי "אינתיפאדת אל אקצה", ימים רוויי מתח וחרדה. הגם שלאחר תקופה סוערת של פיגועים שרדפו זה את זה שרר שקט יחסי, קינן החשש בלב אמה של אנג'לינה בשל נסיעותיה התכופות באוטובוסים לצבא, והיא אף העדיפה שאנג'לינה לא תחזור הביתה בכל יום, כדי להפחית ככל האפשר את החיכוך עם מוקדי הסכנה. אלא שמתכניותיו של הגורל לא ניתן היה לחמוק, וחששה הכבד של האם היה למציאות מרה.

אנג'לינה נפלה בפיגוע חבלני בצומת גהה ביום א' בטבת תשס"ד (25.12.2003). באותו יום, בשעת אחר הצהריים, עמדה אנג'לינה עם חברתה שירן ועם עוד חיילים ואזרחים רבים בתחנת האוטובוס שברחוב ז'בוטינסקי, מתחת למחלף גהה. לתחנה הגיע מחבל מתאבד שנשא על גופו חגורת נפץ. הוא המתין דקות אחדות, ובשעה 18:20 נצמד אל קבוצת החיילים והפעיל את מטען הנפץ. כתוצאה מהפיצוץ העז נהרגו שני בני אדם במקום ועשרות נפצעו.

אנג'לינה נפצעה אנושות מכדורי המתכת שהיו במטען הנפץ, והועברה לבית החולים "בלינסון" שבפתח תקווה. בדרך לבית החולים, בעודה באמבולנס, אמרה אנג'לינה לפרמדיק כי היא מרגישה שהיא עומדת למות וכי היא מבקשת שימסור להוריה שהיא אוהבת אותם. היו אלה מילותיה האחרונות.

הצוות הרפואי בבית החולים נלחם על חייה של אנג'לינה במאמץ אדירים, אך פציעתה הייתה חמורה, ולא ניתן היה להצילה. כעבור שלוש שעות מרגע הגיעה לבית החולים נפטרה אנג'לינה מפצעיה. בת תשע-עשרה הייתה בנופלה.

אנג'לינה הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, מותירה אחריה הורים ואח. לאחר נפילתה הועלתה לדרגת רב-טוראי.

לזכרה של אנג'לינה הוקם בבסיס "תל השומר" גן אשר נקרא "גן המלאכים". בגן מוצבת אבן הנושאת את תמונתה ואת הכיתוב שניסח מפקדה: "אנג'לינה של כולנו. לפני 12 שנים עלית עם משפחתך לארץ ורק לאחרונה התגייסת לצה"ל, גאה בישראליות שלך. אהבת את השירות הצבאי ואנו, חברייך ומפקדייך בצבא, אהבנו אותך, עם חיוך שלא מש מפנייך, וחשוב מכך, יצרת סביבך חבורה גדולה של חברים וחברות שאותך כל כך אהבו ואותך לא ישכחו. מהיכרותי עם משפחתך, למדתי שהאצילות והצניעות שלך באו מהבית. לי כמפקדך כמו חברייך ליחידה הייתה הזכות הגדולה לשרת במחיצתך. סרגיי, אנה, טום ואיציק, משפחת אט"ל מאמצת אתכם אל ליבה. מלאך שלנו, תחסרי לנו מאוד. יהי זכרך ברוך."

חברתה של אנג'לינה, שירן, אשר נפצעה בפיגוע, הוציאה לזכרה חוברת עם תפילות לעילוי נשמתה. לבקשתה של שירן, הודפס בדף האחרון של החוברת שירה של עפרה חזה "לאורך הים" (מילים ולחן איילה אשרוב): "תגיד לי איך לעצור את הדמעות / תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות / תגיד לי למה אין אמת רק הזיות / אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות // לאורך הים / אין גלים יש עולם / שנשבר לרסיסים על המזח // תגיד לי איך לעצור את הדמעות / תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות / כשאנשים רצים אל תופת כמו אל ים / אני ארוץ אל תוך האש אם יחזרו משם // לאורך הים / אין גלים יש עולם / שנשבר לרסיסים על המזח // תגיד לי איך עם המוות אתה חי / מסתיר הדמעות בכל לילה תגיד לי עד מתי / האש שקוראת לי לא נמצאת שם באמת / וזה שנעלם, האם יחזור או כבר מת?! // לאורך הים / אין גלים יש עולם / שנשבר לרסיסים על המזח."

עוד הונצחה אנג'ילנה בעץ שניטע לזכרה באחד מיערות הקרן הקיימת לישראל.

בפיגוע הקשה בצומת גהה נרצחו ארבעה בני אדם. עם אנג'לינה נהרגו החייל סמל-ראשון נועם ליבוביץ, החיילת רב-טוראי רותם וינברגר, והנערה אדווה פישר.

במלאות שנתיים לפיגוע התראיינה אמה של אנג'לינה לעיתון "ירוק בכפר" היוצא לאור בכפר סבא, וסיפרה על הגעגועים לבתה ועל הקושי ההולך ומתגבר. "אומרים שהזמן מרפא, אך אצלי זה ההפך. עם הזמן יותר ויותר קשה לי כי פתאום אני מבינה שהיא הלכה ולא תשוב עוד לעולם," אמרה האם.

בני משפחת גזז, משפחתו של איציק, בן זוגה של אנג'לינה, כתבו שיר לזכרה: "ילדה יפה עם עיניים גדולות / פנים עגולות שתמיד מחייכות / ילדה שתמיד לכולם גרמה לחייך / גם כשהיה עצוב חייכנו רק בשבילך // תמיד רצית לכולם לעזור / תמיד התעניינת והודית לכולם על הכול / תמיד היית ילדה כזו מתחשבת / תמיד שואלת ותמיד דואגת // התגעגענו אלייך לדמותך היפה / התגעגענו לקולך הלוחש לחישה / התגעגענו לליבך החם והאוהב / התגעגענו וזה כל כך עצוב וכואב // זהו זה את כבר לא איתנו / את שייכת לעולם אחר מעלינו / לא יכולים להאמין למחשבה / לא יכולים להחזיר את השגרה // שתדעי שאנו אוהבים אותך / והאור שלנו איתך הלך / תמיד נזכור את זיו פנייך / את חיוכך ושתי עינייך // שלום מלאך שלום ילדה יפה / מתגעגעים עד דמעות."

באפריל 2007 פרסם גולש בשם מורט דה לה לון בבלוג שלו באינטרנט רשימה מצמררת, שה סיפר על המפגש הטרגי שלו עם אנג'לינה: "לא, לא הכרתי אותה. לפחות לא בחייה. אפשר אולי לומר שהכרתי אותה במותה, גם אם הדבר יישמע מוזר. אני הייתי בעצם הראשון שהגיע אליה לאחר הפיצוץ. הגעתי אל כולם, כל אלו ששכבו שם בתחנה, אבל אליה התכופפתי, אליה דיברתי. אולי היה משהו בעיניה שגרם לי לפנות דווקא אליה, למרות שהן כבר היו מתות, העיניים. אני מביא כאן קטע מתוך סיפור, שהתחלתי לכתוב יומיים לאחר אותו פיגוע והצלחתי לסיים אותו רק כחצי שנה לאחר מכן. שם הסיפור - "כאן ועכשיו":
מוות
אנו מחכים ברמזור האדום לפנות שמאלה. את שואלת אותי לפשרו של שלט פרסומי רחב ממדים הנמצא מולנו ובו מופיע לכל אורכו הדגל האמריקאי. הפיצוץ נשמע חזק מאחור. זגוגיות של רכבים, הנמצאים כעת במקום בו היינו כמה שניות לפני כן, מתרסקות לרסיסים, וחתיכות מהמטען פוגעות בעוצמה ביושבים בתוכם.
הרמזור מתחלף לירוק ואני פונה אל תוך הצומת, מכוח המומנטום, ומבין סופית מה אירע רק כאשר אני מבחין מלפניי באדם הכושל בצעדיו, עד שנופל, כאילו, ומופיע בהצגה פרטית היישר אל מול עיניי המשתאות. צעקות נשמעות מכל עבר. אני צועק לך שהיה פיגוע, ושואל אם את בסדר. את מנידה בראשך לחיוב. אני עוצר את הרכב בעלייה לכביש המהיר, אומר לך להישאר ולא לצאת, ולפני שאת מספיקה להגיב - אני יוצא במהירות החוצה. אמרת לי, שאם חושבים מספיק על משהו - הרי שהוא עתיד להתגשם, משום שמחשבה היא אנרגיה וכל אנרגיה שואפת לממש את הפוטנציאל שבה. תמיד חשבתי על המוות. פעמיים שמעתי או ראיתי מרחוק את הדיו, אך תמיד ביקשתי להיות נוכח במקום בו הוא מכה, ולו לפחות פעם אחת. תמיד השתוקקתי לראות אותו נעמד לו במלוא הדרו אל מול עיניי העירומות. אני עובר בריצה, בחור היושב על המדרכה ומכנסיו מופשלות. רואה שפציעתו שטחית וכי לידו מישהו המטפל בו, וממשיך לרוץ הלאה. מבלי לחשוב על מה שיבוא ומבלי להיזכר במה שהיה. מגיע אל תחנת האוטובוס. כולם שוכבים. אף נפש לא זזה. רחוק יותר שוכב חייל פצוע. מישהו לידו שואל בצעקה למי יש טלפון נייד. רץ אליהם כאחוז תזזית. החייל בהכרה ואומר לי בשקט את המספר, שביקש לחייג. אישה עונה לי, כנראה אמו, ואני מוסר לו את הטלפון ואז מסתובב בחזרה אל התחנה.
זהו המוות. זוהי נשימתו, זהו מבטו, זהו ריחו, זוהי נשמתו. אף אחד אחר עדיין לא הגיע אל התחנה, ואני ניצב מולו לבדי, וחוזה בו באותן עיניים עירומות, שלפנים כה השתוקקו אליו וכעת לא עוד. אישה שוכבת על גבה ועיניה עצומות. מניח שתי אצבעות על צווארה, אך הכל דומם. לידה שרועה על בטנה חיילת צעירה.
יופי
את אינך מגיבה לצעקותיי. את כבר אינך כאן או עכשיו. נערה צעירה וממושקפת קרבה ואומרת לי כי היא פרמדיקית בהכשרתה. היא טוענת כי אינה יכולה לטפל ללא כפפות וקוראת לי שלא לגעת בך מאותה הסיבה. פעם, לפני שנים, החייאתי אדם בנשימת פי, אבל כעת אני בוחר להקשיב לה ורק ממשיך לקרוא לך. לבסוף מבקשת ממני אותה נערה ממושקפת כי אסובב את פנייך כלפי מעלה, ואני עושה זאת. עינייך פקוחות מעט ודם נוזל מאפך. אני מביט אל תוך עינייך. כיצד יכול המוות להיות כה יפה ומשתק כמו עיניים אלו? איני יודע מי היית בחייך. איני יודע האם הגשמת את כל מה שרצית להגשים. איני יודע האם פעם באמת אהבת מישהו והאם באמת היית נאהבת. האם היית באמת מה שרצית להיות או שהיית מה שאחרים רצו, שתהיי?
כאשר תביטו אל הים, הרי שתראו בו את עצמכם. משום שהים, כמו מראת בדולח אינסופית, טומן בחובו את השתקפותכם. ובדיוק כמו שתשמעו בשקט של בית הקברות, כך תראו בים את מחשבותיכם ואת סודותיכם, את ציפיותיכם ואת חלומותיכם, את הפחדים שלכם ואת אומץ ליבכם. בעינייך היפות כבר איני רואה את הים שלי. רק את אותה ציפור בר הנודדת לכיוונו, כמו זאת שראינו היום לפני שעת השקיעה." 
הסיפור בשלמותו מופיע באתר "במה חדשה", בכתובת:
 http://stage.co.il/story.html?preview=1&story=230204.