בן בכור לדולי ודוד. נולד ביום ד' בתמוז תשל"ט (29.6.1979) בקריית מלאכי. אח לדנה, אליאל ואסטר.

שלומי גדל והתחנך בקריית מלאכי. למד בבית הספר היסודי "אלי כהן" ולאחר מכן בתיכון "מקיף כללי עמל" בעיר. ילד אהוב, שמיהר לסייע כל אימת שנתבקש. בילדותו ובנעוריו השתייך לחבורה מגובשת ששמרה על קשר קרוב לאורך השנים.

הקשר שלו עם הוריו היה קרוב, אימו סיפרה שעזר לה תמיד ודאג לשלומה. גם עם אחיותיו ועם אָחיו היה קשר הדוק וחברי. בני המשפחה נסעו לטיולים משפחתיים מהנים, ויצאו להליכות רגליות משותפות.

בצעירותו אהב לטפל בבעלי חיים וגידל ציפורים וכלבים. הם העסיקו אותו רבות והיו חשובים בהתפתחותו ובחייו בכלל.

בסיום הלימודים התגייס לצה"ל ושירת במשמר הגבול. הוא אהב את השירות: את חבריו ליחידה, את אווירת המבצעים ואת הפעילות השוטפת.

זמן קצר לאחר השחרור, בחודש נובמבר 2000, התגייס למשטרת ישראל. הוא שירת במרחב השפלה בתפקיד סייר במשטרת רחובות. במהלך השירות התקדם לדרגת רב-סמל מתקדם.

בשנת 2001 נשא לאישה את מגי (מרגלית). לשניים נולדו שתי בנות – אופיר ואליה. שלומי היה מעורב מאוד בחיי המשפחה ובפעילותן של בנותיו, עד כמה שתפקידו התובעני במשטרה אפשר לו. הוא הקפיד להגיע לאירועים של הבנות והביא בעלי חיים הביתה, להנאת כל המשפחה.

בשעות הפנאי התנדב בעמותת "אתגרים" לחיזוק, לשיקום ולתמיכה באנשים עם מוגבלויות באמצעות פעילויות ספורט. שלומי היה חלוץ בתחום זה, ונהג בסופי שבוע לתרום את חלקו עם גמ"ח - ארגון, סיוע וחלוקת סלי מזון.

חיבתו ל"אקסטרים" – פעילות אתגרית – באה לידי ביטוי ברכיבה על אופני שטח ובטיפוס הרים.

ביום 7.1.2007 אחר הצוהריים, כמה דקות אחרי שדיבר בטלפון עם אביו וזמן קצר לפני שסיים משמרת, קיבל הודעה על גנבי רכב שנמצאים באזור התעשייה ברחובות. כאחראי המשמרת נכנס לניידת עם שותפו אבי. בדרכם צחקו יחד, שיתפו זה את זה בחוויות ותכננו תוכניות, ושלומי אמר, "אתה תראה, הכול יהיה טוב". אבי סיפר שהם רצו להיות שותפים באותו האירוע וששלומי האמין במה שעשה והרגיש מחויבות אמיתית למשימה.

לפני שהגיעו ליעדם הבחין שלומי באדם שהכיר והתעקש לאסוף אותו לרכבו כיוון שירד גשם. היה זה מעשה אופייני לו, בהיותו אדם שתמיד רוצה לעזור.

כשהגיעו ליעד החל השותף לרדוף אחרי אחד הגנבים, והגנב השני התנפל על שלומי ודקר אותו בצווארו. בתום מאבק ביניהם התמוטט שלומי. צוות חירום פינה אותו לבית החולים "קפלן" בעיר, ומשם הועבר לבית החולים "שיבא" בתל השומר.

הגנב שפגע בו נתפס באותו לילה, ובהמשך נדון למאסר ממושך.

במשך ארבע שנים ושבעה חודשים היה שלומי מאושפז בשיקום בבית החולים "שיבא" במצב מורדם ומונשם ולא התאושש מהפגיעה. בנותיו ורעייתו דיברו אליו והרגישו שהוא שומע. לדבריהן "הרגשנו את העוצמה שהייתה באוויר והרגשנו אותך ואת האהבה שלך אלינו".

חבריו, עמיתיו ומפקדיו ניסו לסייע בתקופה זו למשפחה, למלא את חסרונו ולעודד, "בזכות האדם והחבר שהכירו והוקירו", כדברי רעייתו. עוד היא אמרה על כך, "לי, כאשתך וכאם בנותיך, נטעה ההשקעה הזו בנו גאווה גדולה בך".

מפקדו, סגן-ניצב אלון, כתב: "זו שעה קשה עבורי ועבור פקודיי בתחנה ... אני, שנמצא ליד המיטה שלו כעת, בני המשפחה, אשתו וכל משטרת ישראל מתפללים שישוב לאיתנו ... השוטרים מסתובבים במסדרונות בית החולים, בתחנת המשטרה, עם עיניים אדומות ... אבל עכשיו הכי חשוב לחזק את המשפחה ברגעיה הקשים".

בתקופה זו קיבל שלומי מהנשיא שמעון פרס את "אות הנשיא" על הצטיינותו בתפקידו במשטרה.

חברו דורון כתב והלחין את השיר "שתחזור": "מול מיטתך יושבת ובוהה בך / וחייכם חולפים מולה כמו סרט / זוכרת איך כבשת עם החיוך שלך / ועד כמה עדיין היא אוהבת / נושקת לשפתיך בתקווה שתתעורר / כמו נסיך קסום מאגדה / הזמן שבלעדיך געגוע מתגבר / תשוב להיות שוב האביר שלה // בדם ליבה היא מבקשת רק מזור / תפילה לאל לאיזה נס שיעזור / דמעות זולגות על הפנים / היא לא מוצאת את המילים / שתחזור. // עלם חמודות בארץ החלום / האם אתה שם את קולה שומע / אוחזת בידך עוטפת אותך בחום / ומרגישה שגם אתה יודע / מאז אותה משמרת הרבה כאן השתנה / אך התקווה לא משה מליבה / אותה בלב נוצרת ומאמינה / שבקרוב תשוב להיות איתה. // פני הוריך חרושות בצער / ומתגעגעות הן הבנות / מאז פגע בך הבן בליעל / נעצרו אז כל החלומות".

רב-סמל מתקדם שלומי אסולין נפל בפעילות מבצעית ביום ג' באב תשע"א (3.8.2011). בן שלושים ושתיים היה בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית מלאכי. הותיר אישה ושתי בנות, הורים, שתי אחיות ואח.

על מצבתו חקקו אוהביו את הפסוק: "שֶקֶר שָנֵאתי ואתַעֵבָה, תורתך אהבתי" (תהילים קי"ט, קס"ג), והוסיפו: "איש חיל, אוהב שלום ורודף שלום".

רעייתו מגי כתבה: "שלומי שלי, ימים ולילות ישבתי ליד מיטתך, מתפללת וחולמת שתתעורר ולו לרגע, לתת לי חיבוק, חיבוק מחזק, שאצליח לעבור את הסיוט". היא הוסיפה את מילות השיר "ואולי" שכתב גיא בוקאטי ללחן של דודו טסה: "השעות הקטנות המילים הגדולות / מתהפכות מתפכחות אני חונקת דמעות / אני יודעת שאתה הדבר שרציתי כל כך // ואולי אני חולמת מרחפת מתפללת חזור אליי / אולי יש בשמיים מלאכים ששומרים עליי ...// שניים היינו נשארתי אחד".

בתו אופיר כתבה כשנה לאחר נפילתו: "אני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך מאוד ... ואני עצובה מאוד שאתה לא פה איתי ועם אליה ואימא, ואנחנו לבד. שתדע שכולם מתגעגעים אליך ... אני חושבת שאם היית כאן איתנו, כולם היו שמחים ומאושרים מאוד. אתה חרוט בליבנו תמיד".

במלאת שלוש שנים לנפילתו כתבו בנותיו אופיר ואליה: "אנחנו מתגעגעות לימים שהיינו חוזרות הביתה ורואות אותך מחכה לנו, מחבק ומנשק אותנו ... אבא, אנחנו רוצות שתדע שאנחנו ממשיכות את הדרך שלך, לנצח נזכור אותך, נזכיר אותך וננציח אותך בכל מקום ובכל זמן. באהבה וגעגועים גדולים".

אימו כתבה: "אני מתגעגעת לחוש ההומור שלך, לשמחת החיים שלך, לאהבה שהענקת לי בכל שלב בחייך. כל מה שעשית ריגש אותי. בזכותך הייתי לאימא הכי מאושרת בעולם. אהבתי שנכנסת הביתה עם החברים ושמחתם ביחד. פינקתי אתכם ואתה שמחת כל כך. עם המבט החם בעיניים שלך, כבשת את ליבי בכל פעם ... אתה הנשמה שלי, אני מנסה להיות חזקה, אך קשה לי, ילד שלי, קשה לי בלעדיך".

אביו כתב: "ביום ששמעתי שנפצעת, הרגשתי שאני מת ... הלוואי שיכולתי לרפא אותך, לנסוע לסוף העולם ולהביא לך את התרופה – אך ידיי כבולות ... כשליבך נדם, משהו בי נדם, משהו התרסק. אני לא יכול להתגבר".

רב-ניצב יוחנן דנינו, מפכ"ל המשטרה, ספד לו: "אומץ הלב ועוז הרוח של רס"מ שלומי ז"ל מעידים על הערכים לפיהם פעל ... כדי להגן על שלומם וביטחונם של אזרחי המדינה. משטרת ישראל מרכינה ראש בצער וביגון על פטירתו ... מחבקת ומחזקת את משפחתו ומבכה את מותו".

ראש אגף המבצעים במשטרת ישראל כתב: "שלומי ואנשי צוותו הם אותם שוטרים אלמונים הפועלים מסביב לשעון, והערך המרכזי שמניע אותם הוא לשמור על חיי אחרים, גם כאשר ברורה להם הסכנה הצפויה. כמה מצער שהאלמוניות הזו נחשפת רק כשהם משלמים בגופם ובחייהם".

ניצב-משנה יוסי ספד לו בשירה: "תזכרו את היום בו שלומי נפל / ספרו בגבורותיו / מי לא היה רוצה / אחד כזה אמיץ לידו / נחוש הוא היה // רץ לקרב כמו גיבור / בלי חשש בלי מורא // אם אתה חושב עליו, אתה מחייך / חיוכו שובה / כמו בתמונה / כך הוא במציאות // רץ לקרב שעלה לו בחייו // מחיר כבד ספגנו כולנו / אין נחמה ולא תהיה / לא להוריו, לא לרעייתו / לא לאחיו ולא למשפחתו / לא לכולנו // כשאתם מספרים עליו / תחייכו / תזדקפו / הוא משלנו // הוא היה אמיץ / הוא היה נחוש / הוא לחם כמו אריה / הוא לחם על הארץ הזו // במותו הוא ציווה לנו / לספר בגבורתו // תזכירו אותו בתדריכים / תזכירו אותו // תספרו עליו ועל מעשיו / לפני שאתם יוצאים לפעילות // והוא היה כזה ילד צנוע / אני אוהב אותו / כולנו // ולכן אופיר ואליה הבנות הקטנות / דעו / זה היה אבא שלכן".

עמיתו אבי, שהיה עימו במשמרת האחרונה, כתב: "כששואלים אותי, שלומי, למה אני הכי מתגעגע אצלך, אני אומר שלחיוך שלך, אבל אני מתגעגע גם לאותן משמרות שעברנו ביחד, לאותן שעות ארוכות בניידת בהן לימדת אותי את העבודה וכמובן היית לי חבר אמיתי, מישהו שתמיד היה מוכן להקשיב ולהסביר מה לעשות ומה לא ... כי זה אתה שלומי, אדם טוב עם לב שחצבו אותו מזהב. שלומי, אני גאה לומר ולספר שהכרתי אותך ואף הייתה לי הזכות לעבוד איתך. אוהב ומתגעגע".

לזכר שלומי ארגנו בני המשפחה ימי ספורט בקריית מלאכי וקיימו את "מרוץ הלפיד" בעיר.

החניכים והסגל של קורס פו"מ (פיקוד ומטה) של משטרת ישראל הוציאו לאור ספר ובו דברים לזכרו במלאת שמונה שנים לנפילתו. בדף הפתיחה נכתב: "ספר זה מוקדש כהוקרה והערכה למשפחת אסולין על פועלו של שלומי ז"ל, הערכים לאורם פעל, אומץ הלב ועוז הרוח שגילה במסגרת פעילותו להגנה על שלומם וביטחונם של אזרחי מדינת ישראל".

שלומי מונצח על לוח זיכרון לנופלים מבית הספר "אלי כהן" בקריית מלאכי שבו למד, ב"כיכר השוטר" ברחובות לזכרם של הנופלים במערכות ישראל ששירתו במשטרת העיר, בבית "יד לבנים" במודיעין-מכבים-רעות ובאנדרטת חללי המשטרה שבמכללת השוטרים בבית שמש.