בנם של חווה וגבי. נולד ביום י' באדר תשל"ד (4.3.1974) בקריית ים. אח בכור ליוגב.

כאשר היה בן שנתיים הוא עבר עם משפחתו לקיבוץ סער בגליל המערבי, השתלב במהירות בבית הילדים והתחנך במוסדות החינוך המקומיים בגן ובבית הספר היסודי.

אסף, שכונה אסי, היה ילד יפה, תכול עיניים, עם תלתלי זהב והבעת פנים מאירה, חברותי מאוד וסקרן. בגיל שש התחיל ללמוד פסנתר וכבר אז בלטו אצלו הכישרון והרגישות למוזיקה ולמילים. בנוסף, אהב מרחבים, טיולים בטבע ובעלי חיים ונהנה לרכוב על סוסים.

את לימודי התיכון למד במרכז הרב-תחומי לחינוך מיוחד "נווה צאלים" ברמות השבים. הוא המשיך שם להתקדם ולהתפתח במוזיקה, אִתגר את עצמו ונהנה לנגן על גיטרה קלאסית וגיטרה בס, שהפכה לכלי הנגינה המועדף עליו.

לאחר סיום לימודיו התגייס לצבא והתחיל את הטירונות.

כעבור שבועיים, ב-28.9.1992, ראש השנה תשנ"ג, יצא לחופשה. הוא השתתף בסעודת ערב החג בחדר האוכל של הקיבוץ, ואחר כך ניגן בחדרו. כשחבריו הפצירו בו להצטרף אליהם לבילוי, נענה להם.

במהלך נסיעתם אירעה תאונת דרכים, אסף נפצע קשה ואושפז.

במשך חודשים היה מאושפז בבתי חולים לצורך טיפול ושיקום. עם שיקומו, למרות קשייו הפיזיים והנפשיים אסף לא ויתר לעצמו, ובנחישות רבה, במשך ארבע שנים למד בבית הספר למוזיקה "רימון", שם יצר קשרים עם חברים מוזיקאים וסיים את לימודיו בהצטיינות. הוא ניגן בהרכבים ובלהקות והופיע איתם כבסיסט, וניגן גם בקיבוצו בחגים ובמסיבות. על הבמה, עם גיטרה אדומה בוהקת בידיים יציבות, עיניים מרוכזות וצלילים שממלאים את הלב, המוזיקה חיברה אותו לעצמו ולעולם והייתה עבורו המקום שבו חש בטוח ומסופק.

לעיתים הוא נחלש נפשית ואושפז בבית חולים, אך תמיד חזר אל המוזיקה. בסיוע משרד הביטחון, שלאחר שחרורו מהצבא הכיר בו כנכה, הקים לעצמו אולפן מוזיקה ומצא מפלט ביצירה, כתב שירים, הלחין וניגן.

בעמוד הפייסבוק לזכרו ניתן לצפות בסרט משנת 2001 שיצר עם חברו על תאונת הדרכים שבה נפגע ועל תפקיד המוזיקה בשיקומו.

אסף זינגר נפטר ביום י"א בשבט תשס"ב (24.1.2002). בן עשרים ושמונה בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ סער. הותיר אחריו אימא ואח.

השירים שכתב נותרו כמורשת, ביניהם השיר הבא: "ביום אחד הוא מת / דפק את עצמו / אך יותר את כולנו / נשארנו בלי האדם שאהבנו מכול // ביום אחד הוא מת / הרגיש לבד עם עצמו / אבל היה עם כולנו / ביום אחד הוא מת // ועכשיו כשאנחנו לבד / השמש לא שמש / את הירח לא רואים // כמזכרת נשארת אתה / עירום כביום היוולדך / נותרנו פעורי פה / ורצינו להחזיר אותך לחיים // ובסוף מה שנשאר / זו תמונה ריקה עם מסגרת / תלויה בחדר הישן / מעל למיטתך הריקה מאדם".

אסף מונצח באנדרטת "יד לנופלים בני התנועה הקיבוצית" ביערות מנשה (משמר העמק).

אימו כתבה להנצחתו את הספר "מאות פרחים סגולים", שבו היא מתארת את חייו ואת המפגשים הרוחניים ביניהם.