בת גילה ומוטי. נולדה ביום כ"ז בשבט תשמ"ז (26.2.1987) ברמלה. אחות ללירן וספיר. אפרת התגוררה בראשון לציון מגיל שלוש, שם גדלה והתחנכה. למדה בבית-הספר היסודי "תרבות", בחטיבת הביניים "טביב" ובבית-הספר התיכון "יגאל אלון" שם סיימה את לימודיה במגמת תקשורת.

בקיץ 2005 התגייסה אפרת לצה"ל. לאחר הטירונות התגייסה למשטרת ישראל ושירתה כחיילת שוטרת במסגרת שח"ם (שירות חובה במשטרה). אפרת הוצבה במוקד את"ן (אגף התנועה) במשטרת התנועה שבבית דגן והייתה לרוח החיה שבמוקד. היא השקיעה ונתנה את נשמתה במלוא מובן המילה, אף פעם לא התלוננה ואהבה מאוד להיות לעזר לכל מי שרק חפץ. אהבתה למשטרה ולמוקד הייתה כה עזה, שהייתה מתחלפת במשמרות עם חבריה כאשר רצו חופש או סתם כך.

אפרת הייתה בעלת יכולת נתינה רגשית ויכולת הזדהות עם מצוקת הזולת. ידעה תמיד להקשיב, לתמוך ולעזור. חברותית מאוד, מוקפת תמיד בחברים ובחברות שידעו להעריך את תשוקתה לחיים ואת עוצמותיה הרגשיות.

לאפרת, בעלת החיצוניות המיוחדת, החן והיופי, היה מבט עז ששידר עוצמה ודומיננטיות. מאז ומעולם נמשכה לאמנות וליופי, וטיפוח ואסתטיקה היו הדברים החשובים ביותר בעבורה. היא אהבה לצייר והייתה אמנית הציפורניים.

אפרת הייתה מקורית, יצירתית, רגישה, דאגנית, טובת לב ואוהבת אדם, ומעל לכול - אוהבת חיות באופן בלתי רגיל. קשורה הייתה מאוד לבית ולמשפחה. לעתים נאיבית ונוטה מעט למצבי רוח, אך חדורת שמחת חיים, חייכנית ונעימה. מופנמת וביישנית, אך חדה ושנונה, בעלת כושר אינטואיטיבי ויכולת לחוש אחרים.

חלומה של אפרת היה ללמוד קרימינולוגיה ולהמשיך לשרת במשטרת ישראל כחוקרת נוער, אך כל תכניותיה נגדעו באחת.

אפרת נפלה בעת שירותה ביום י' בניסן תשס"ו (8.4.2006) בתאונת דרכים והיא בת תשע-עשרה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בראשון לציון. עם לכתה הותירה הורים, אחות ואח. לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמ"ש.

בביתה של אפרת נתקבלו מכתבים ושירים רבים לזכרה מאת חבריה לשירות אשר אוגדו לחוברת. רשימות אלה מביעות את העצב והזעזוע על לכתה של חברה טובה שהפיצה סביבה אור רב ושדמותה המיוחדת היא בלתי נשכחת.

כתבו מפקד ושוטרי מוקד את"ן בשם אגף התנועה: "כששמענו במוקד צחוק מתגלגל, ידענו שאפרת הגיעה למשמרת. תמיד עליזה, מלאת חן ונוכחות, תמיד במצב רוח מרומם שעוזר לכולם לעבור את המשמרת בכיף גדול. ישבת במוקד ושידרת בקול בוטח סמכותי ומקצועי המתובל בהומור וחן, והיום את אינך.

טרם מלאה שנה מיום הגעתך אלינו וכבר אנו נפרדים. אנו פה, חברייך ומפקדייך לעבודה, עומדים מסביב, אוהבים ומכבדים אותך בדרכך האחרונה, הכאב בבטן מצער הפרדה מוחשי ומעיק עד שניתן ממש לחוש בו, וכמו עובר בינינו כחוט השני אוחז בכולנו ואינו מרפה. ... נזכור אותך לעד כפי שאת, צוחקת צחוק מתגלגל, חיננית ויפה".

כתבה תמי: "מלאכית צדיקה הלכה לעולמה, / עזבה אותנו כדי להצחיק גם בעולם הבא. / גיחוכים של צחוקה עדיין מהדהדים בראשי, / תמיד אוהב אותך אהובתי. / עברנו ביחד תקופה מדהימה ומאושרת, / אבל עכשיו זה נקטע בטרגדיה מצערת. / אין עוד מילים בפי לתאר אותך ילדה מקסימה, / אוהבת ומתגעגעת, מה עוד אוסיף? אין לי כרגע מה."

כתבה שירה: "... גברת גזעית, חיננית, פרח של בחורה / שנרתמה תמיד לכל המבקש עזרה. / יושבת אני ומהרהרת - / למה העולם כל כך אכזר? / לוקח את קרבנותיו ללא שום / התחייבות או משא ומתן. / מותיר הורים אומללים, אחים, משפחה וחברים / הנשארים עם חלל עמוק בלבם..."

שיר נוסף שנכתב לזכרה של אפרת: "הלוואי והיה זה חלום בלהות / כשנתעורר הוא יחדל להיות / ואז שוב תבואי ואתך השמחה / ויחד נצחק על אותה הבדיחה // וקול צחוקך לא יישכח לעולם / כך גם האהבה שהרעפת על כולם / נתת את לבך בשביל אחרים / ואת זה אי אפשר לתאר במילים // אך המציאות חזקה מהכול / הלב דואב ולשאת לא יכול / כפרח שזה עתה פרס עליו / נגדע כך סתם בדמי ימיו. // אהבנו אוהבים ונאהב לעד / שיוזכר שמך לבנו ירעד / נישא את זכרך בעמקי נשמתנו / אל השמים נפנה מבטנו / נבקש ממך סליחה ומחילה / שאולי פגענו שלא בכוונה // יצאה בת קול ואמרה / כי נשמה טהורה וזכה / הגיעה למשכנות גן עדן שבמרומים / ואותה מלאכים על כפיהם נושאים // היי שלום! מלאכית קטנה".

כתב אייל: "עכשיו את שם בשמים / חגה מעל עם זוג כנפיים / מביטה עלינו ממרום / ושולחת דרישת שלום // הלכת מאתנו טרם זמנך / ואנו כאן עוד קוראים בשמך / נלקחה מהגוף הנשמה / ובתוכנו פנימה שוררת דממה // היי לנו מליצת יושר / והביאי לעולם מעט אושר / נזכור אותך לעולמי עד / ישמע ישראל השם אחד".

כתבה חיה: "... בזמן הקצר שהכרתי אותך הכרתי בן אדם פשוט מקסים מלא בשמחת חיים ותמיד, אבל תמיד עם חיוך על הפנים. אני לא חושבת שהיה יום שבו באת למשמרת ולא היית מאושרת, ידעת מה להגיד תמיד, אפילו אם זה היה כואב ומוזר לשמוע. ... אני מקווה מאוד שאת שם למעלה ושומרת עלינו, שתדעי שאת חסרה לנו מאוד במוקד כי היית השמחה והאושר, ואני מאוד מאוד מקווה שאת שם למעלה בסדר ועדיין מחייכת וצוחקת כמו תמיד. אוהבת אותך, תישארי תמיד בלבי!"

כתבה מלי: "בחורה עם חיוך שלא פסק, שמחת חיים שאי אפשר להפסיק לספר... הלכת למקום רחוק, שרק מלאכים נמצאים בו. ... השמים קראו לך ואת פרשת כנפיים כמלאך. אפרת, פרח יפהפה שנקטף בטרם עת, הציפורים שנדדו הרחק הן עוד ישובו אל אותו הקן, העץ חסר החיים אולי יצמחו בו עוד עלים, אך הלב שלגזרים נקרע לא ישוב עוד חזרה. לעולם לא אשכח את הרגעים האחרונים שלנו ביחד. ... אוהבת אותך מאוד ומתגעגעת המון... תמיד תישארי חרוטה בלבי... לעד!"

כתבה שני: "... נשמתי שלי, תמיד היית נשמה גם כשהלכת על פני האדמה, הבאת אושר לכולנו ולכל מי שהכיר אותך, ועכשיו אלוהים לקח אותך! קשה לי לדבר, לחשוב, לחשוב על אותם ימים שבילינו ביחד! היית כל כך אמיתית, ישבת, צחקת, דיברת, היית פשוט מלאך שהתהלך בינינו, ועכשיו הכול נראה כמו חלום. איך זה שכל הכיף שעשינו נגמר? ... אלוהים הוא זה שראה! ראה שנסיכה כמוך לא צריכה להיות על פני האדמה, מגיע לך הרבה יותר ממה שקיבלת ואף פעם לא התלוננת, תמיד דאגת לאחרים, היית כל כך אכפתית, כאילו חייך היו בשביל אחרים!

כעת אני בטוחה, אבל בטוחה שאת המאושרת במלאכים. תמיד אזכור אותך, את צחוקך, חיוכך, עזרתך... תמיד תישארי בזיכרוני. תודה על כל מה שהיית, על האדם המושלם שהיית, שנתת תמיד יותר ממה שיכולת ושהיית חברה שלי ושל כולם מעל הכול!"

כתבה אור-טל: "אומרים כי לכתו של אדם מותירה חלל גדול, אך את הותרת פה תהום עמוקה. הצחוק הסוחף שלך עדיין מהדהד פה במוקד, מזכיר לכולם כמה את חסרה. ילדה יפה, שמחת החיים שלך, החיוך המאיר שלך לא נדמו, הם הפכו לחלק מכל אחד מאתנו.

אין פלא כי אלוהים רצה בך ליד כיסאו שבמרומים. הוא מביט מטה ורואה עצב וכאב, ואת, שכולך שמחה וצחוק, יושבת כעת לידו וממלאת את תפקידך כמלאך האהבה והאושר ובנאמנות. רק בקשה קטנה לי אלייך, אפרת, שמרי על חברייך כאן במוקד, הם כואבים ודואבים על לכתך. שלחי להם קרן אור קטנה שתאיר את עולמם הצעיר והעצוב, ובקול צחוקך המקסים תגידי כי את יושבת שם בין מלאכים, מצחיקה וצוחקת כדרכך ושומרת עלינו מלמעלה. השארת לנו צוואה, לתת ערך לחיים ולהבין כי הם אינם מובן מאליו ואנו מבטיחים לקיים".

כתב משה: "מהיום שאלינו הגעת, / כבר ידעתי, את 'האחת'... // כל כך יפה ותמימה / ילדונת מיוחדת במינה // נוכחותך חסרה, אך תמיד מורגשת / וקולך הצוחק מהדהד בלבי ברטט. // בחרת בדרך 'שמחת החיים' / ובטוח שאינך רוצה לראותנו עצובים. // אבל בלב כולנו נפער חור, / כי אפרת כבר לא תחזור. // עכשיו את יושבת בגנו של אלוהים / וסביבך מלאכים כמוך לך שרים // זכיתי להכירך ילדה, פרח / נצורה בלבי את, נצח!"

כתבה אליה: "... תמיד היית כל כך חייכנית, מיוחדת במינה. תמיד עוזרת ותומכת, דואגת שהכול יהיה בסדר, תמיד היית שמה בשבילי, ופתאום את איננה. קשה לי עדיין לעכל את הכול. איך פרח יפה מלא חיים נקטף בגיל נעורים. אפי, את חסרה לי. תמיד נתת לי אוזן קשבת, ידעתי שיש לי על מי לסמוך. את עכשיו בין מלאכים שוכנת במרומים ושומרת עלינו. ... השארת לי המון זיכרונות יפים, נהניתי לעבוד איתך, להיות חברה שלך ... תמיד תישארי חרוטה בלבי".

כתבה תמי, קצינת הרווחה: "חלפה כמעט שנה מאז אותה שבת נוראית בה עלינו במעלה מדרגות ביתך כשאנו נושאים את הבשורה המרה על לכתך. חלפה כמעט שנה והראש אינו מוכן לתפוס והלב ממאן להאמין.

רציתי לספר לך שהכרתי משפחה מקסימה - המשפחה שלך, ודרכה, דרך הסיפורים והשיחות, גם זכיתי להכיר אותך.

רציתי לספר לך שבאגף התנועה, בימים של שמש חורפית נעימה, יושבים השוטרים ב'גן של אפרת' שאבא כל כך טרח להקים וכל כך עמל לטפח.

רציתי לספר לך שאבא מגיע לאגף כל שבוע, לובש את המדים שהיית כל כך גאה ללבוש, ויוצא לעשות פעילות עם השוטרים, כדי להספיק אולי מה שלא הצלחת... ... אם יש גן עדן, אז את בטח שם. צוחקת ומחייכת כמו תמיד. שמרי על המשפחה שלך משם ועזרי גם להם לצחוק ולחייך...".

כתבה הדודה אילנה: "עצובים וכואבים, כולנו מרכינים ראש / לא מאמינים ומצפים לבואך עד בוש. / אבל את הלכת לבלי שוב, / ולנו עצוב, כל כך עצוב. / אם נאמר כי 'דרך' היא מחזור חיי אדם, / מסתבר כי לא נחטא לאמת מן הסתם. / לידה ומוות חוברים יחדיו, / והם משאירים את העקבות, הכתמים והרבב. / הם השמחה והאושר - הם הכול / הם גם עצב, הבכי והשכול. / אם לידה מסמלת ראשית - / אין כמו המוות לסופה של תכלית / כי להיוולד ולחיות זאת המהות / ולהיפרד מן הדרך - זה למות. / אפרת, היית לנו חיוך, / שעל פנייך תמיד נסוך, / היית לנו גיל וחדווה, / ושפעת מלוא חופניים אהבה. / היית לנו שמחה וגילה, / ועליזותך הדביקה את כל המשפחה. / היית אהובה על חברות ומורים כאחד / למשפחתך היית כעיניים - בבת / חבל חבל שהלכת מאתנו בדמי ימייך לפתע פתאום / והשארת אותנו כואבים עד תום / צחוקך תמיד באוזנינו יהדהד / ולא תהיה לנו נחמה לעולם ועד / ... / טוב לבך ינחה אותנו כעמוד האש, / ונזכור כי דמות כמוך מעט מאוד יש..."