בנם של מירי ודודו. נולד ביום ב' בתמוז תשמ"ג (13.6.1983) בצורית, יישוב קהילתי במועצה האזורית משגב שבגליל. אח צעיר לאיל ואח בוגר לאלה. נשוי לדנה ואביהם של תמר, עומרי ואלון.

ארז היה נכדם של בתיה ואריה שבח, ורניה ואבא שחייני, דור שלישי לשורדי השואה. במעמד קבלת דרגת סגן-אלוף מסרה מירי (אימו) לארז ברכה כתובה, לימים גילו כי הוא נשא אותה עימו בכיס חולצת מדי א' באופן קבוע:

"המעמד מרגש מאוד! כילדיהם של הורים אשר הגיעו לארץ כאודים מוצלים מאש, שרידים אחרונים למשפחות שלא שרדו, המעמד הזה הינו בעל משמעות ועוצמה כפולה ומכופלת! בטוחה אני שהם צופים בנו גאים ונרגשים! כהורים וסבים לשבט הילדים והנכדים שלנו אשר זכו לגדול במדינה חופשית, אנו גאים בכם דנה וארז על ההישג, ויחד עם זאת שומרים על התקווה שההכנות והאימונים יבוצעו במקצועיות וביסודיות אך יתבררו כלא נדרשים.

לארז שלנו, מאחלים שתפגוש גם בתפקיד החדש אנשים טובים! בהצלחה, אוהבים, כולנו".

ארז שירת כטייס מסוק בחיל האוויר. תפקידו האחרון היה סגן מפקד בסיס רמת דוד.

סא"ל ארז שחייני ורס"ן חן פוגל נהרגו ביום ב' בשבט התשפ"ב, 3.1.2022, בשעות הערב בתאונה שארעה במהלך טיסת אימונים שגרתית של טייסת 193, במסוק ימי מדגם "עטלף", מאות מטרים בודדים מחופי חיפה. יחד איתם במסוק היה גם קצין סיור מוטס מחיל הים, סרן רון בירמן.

מממצאי תחקיר צוות המומחים של חיל האוויר עלה כי קורוזיה חמה שהתפתחה בחלקי מנוע מסוק העטלף, היא שגרמה לאסון הנורא.

כתוצאה מהתקלה פרצה אש במנוע השמאלי של המסוק, אשר התפשטה גם למנוע הימני, והטייסים נאלצו לבצע נחיתת חירום במי מפרץ חיפה, כמה מאות מטרים מהחוף. בתנאי תאורה קשים, ללא מנועים וללא מערכות חיווי הנחית הצוות את המסוק על הים. ארז וחן פעלו בקור רוח ובכך תרמו להצלתו של הקצין הימי שהיה חלק מצוות המסוק, סרן רון בירמן.

חיל האוויר פועל ליישום הלקחים שהופקו בעקבות התאונה, לתיקון ושיפור כל הנדרש, על מנת למנוע ככל האפשר התרחשותה של תאונה דומה בעתיד.

בשנותיו הראשונות התחנך ארז במוסדות החינוך בישוב צורית. בחיק הטבע, בין חברים שהם גם שכנים, בקהילה אהובה ומגובשת שהרבתה בטיולים בשבילי הגליל וברחבי ישראל. ארז היה ילד שמח, טוב מזג, סקרן ומאיר פנים, עם עיני תכלת שוחקות ומדברות הזכורות לכל מי שפגש בו לאורך השנים. היטיבה לתאר מורתו בכיתה א', שרה זרח: " מכל כולך ניבטות עיניים - גדולות, כחולות, משדרות מבט של שחוק, זוג עיניים יפיפיות אשר במקום הפה הן מדברות".

ארז שילב בין משחק בחבורה לבין ריכוז ומיקוד מוחלטים בעיסוק עצמאי בבנייה, בכלי רכב, בקריאה, במשחק מחשב או ברכיבה על אופניים. מילדות ועד בגרות נהנה לאכול, לטעום מאכלים חדשים, ובהמשך גם לבשל. כתבה ורדה, שכנה וחברה: "כשהיית קטן אכלת כל דבר, אם הוא נראה מוכר, או אם היה בו דווקא טעם קצת מוזר".

ארז התחנך בבית הספר היסודי והעל-יסודי "משגב" שבמועצה האזורית. בעבודת שורשים שהכין בשנת בר המצווה כתב על עצמו: "תכונות המאפיינות אותי הן: שמח, אופטימי, מנומס (אימא אומרת), בעל כושר ריכוז (רק כשבא), קצת איטי, קצת מעופף ו'אוהב ניקיון'. חלק מתחביביי הם: מחשב, טלוויזיה (כמו כולם), מוזיקה (טכנו, 'אולד פאשן', רוק, קצת ישראלי אבל לא יותר מדי), רולרבליידס, טניס ועוד דברים חדשניים".

היה חניך בתנועת "הנוער העובד והלומד", ועם סיום לימודיו בתיכון יצא במסגרת התנועה לשנת שירות. גר בקומונה בחדרה, התנדב בבנימינה, ובמהלך השנה, פגש את דנה, חניכת קומונה בבאר שבע.

דנה זוכרת את רגע הפגישה שהובילה תחילה ובמשך מספר חודשים לידידות. הפגישה המיוחדת הזו שנחרטה בראש ובלב, התרחשה בקיבוץ רביד, בגליל התחתון. שני ילדים עם חולצות תנועה, משוחחים. רק לאחר כמה חודשים, בנר שביעי של חנוכה, דצמבר 2001, הבשילה הידידות לכדי זוגיות, וניצתה ביניהם אהבה גדולה.

לקראת הגיוס לצבא התלבט ארז בין האפשרות להצטרף לגרעין הנח"ל עם חבריו לבין קורס טיס שאליו קיבל זימון. הבחירה התקבלה בתהליך מושכל, שבו העניק משקל יחסי לכמה מדדים; הערכים שהובילו להחלטה היו העניין החברתי ואופי התעסוקה (ציון 8), אחריהם הפוטנציאל למקצוע עתידי (ציון 5), והאחרונים בסדר החשיבות היו רמת הסיכון והיוקרה (ציון 1). ציונים אלה שיקפו היטב את ערכיו ותפיסת עולמו של ארז, שאפיינו אותו בצעירותו ולאורך חייו.

ביום 17.7.2002 התגייס לצה"ל, התקבל לקורס טיס מספר 150, וסיים אותו בהצלחה בשנת 2005. במהלך הקורס הוכשר להיות טייס מסוק סער (מסוק תובלה), ובסופו הוענק לו גם תואר בוגר במתמטיקה ובמדעי המחשב מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. זה היה קורס הטיס הראשון בצה"ל שנמשך שלוש שנים ושילב לימודים אקדמיים.

במהלך קורס הטיס פגש ארז את גיא קדמיאל, שהצטרף לקורס 150 אחרי שסיים מסלול תלפיות, לרבות תואר מורחב במתמטיקה ובפיסיקה. בין ארז לגיא נרקמו יחסי חברות עמוקים שנמשכו גם אחרי הקורס, וכללו את בנות הזוג מורן ודנה. ארז וגיא חלקו תכונות משותפות של תבונה, חריפות, חוש הומור ושטותניקיות, אהבת האדם , אופטימיות וחיוך כובש לבבות.

בינואר 2009 התגלה בגופו של גיא קדמיאל גידול ממאיר. ארז ודנה כחברים קרובים, ליוו את גיא ומורן בתקופה זו. בחלקים האופטימיים בהם גיא התעקש להילחם במחלה ולמצות את החיים בטיולים, לימודים והמשך השרות הצבאי, ובחלק האחרון העצוב והכואב. ב-15 במאי 2010 נפטר גיא. ארז שמר על קשר חם עם משפחתו של גיא כל השנים שלאחר מכן.

בשנת 2009 נישאו דנה וארז והקימו משפחה. ארז היה איש משפחה, בעל אוהב ואב מסור. אהב מאוד את השעות עם ילדיו וידע להיות נוכח עבורם במשחק, בטיול, בחוגי הקרקס או בהכנת ארוחה. חשיבות רבה ראה בהקניית האהבה לארץ ולטיול בה. בשעות הפנאי, אהב לטייל עימם, תמר לפניו, עומרי לצידו ואלון על כתפיו. ההנאה מצידו ומצידם הייתה מלאה!

בתחילת דרכו שירת בטייסת 123, טייסת מסוקי סער המכונה "ציפורי המדבר", ובה הטיס מסוק "ינשוף" המשמש לחילוץ ולהטסת כוחות. בתפקידו האחרון בטייסת זו, בבסיס חצרים שימש כסמ"ט ב' (סגן מפקד טייסת) למבצעים ולהדרכה. היה אהוב ומוערך על חניכיו בזכות המקצועיות שלו, היחס החם והמבט בגובה העיניים, ללא שמץ התנשאות. כתבה רב-סרן נ': "די במהרה הפכת להיות עבור כולנו כמו אח בוגר, דמות לחיקוי בכל הממדים. לימדת אותנו כמה מקצועי טייס צריך להיות. אין שאלה על טיסה, על המסוק, על מזג האוויר, שלא ידעת לענות עליה. כשלמדנו בשעות הקטנות של הלילה לקראת מבחן הידע, הגעת (אחרי מקלחות הילדים כמובן, שעליהן לא ויתרת אף פעם), התיישבת על השולחן, ובמשך כמה שעות לימדת אותנו כל מה שידעת, וזה היה המון. מיקדת אותנו, הרגעת, ובעיקר היית שם בדיוק כשהיינו צריכים. ומעל הכול, לימדת אותנו מהי דרך ארץ, מהי אנושיות ואהבת אדם".

בהמשך הוצב בטייסת 115 בבסיס עובדה בנגב הדרומי. טייסת זו הכשירה טייסים עבור כלל מערכי החיל, תוך שהיא מדמה את כוחות האויב. ארז אהב מאוד את האתגר הכרוך בתכנון וביצוע תרגילים יצירתיים.

בהיותו בן שלושים ואחת הועבר לשרת בטייסת 193, טייסת מסוקי סיור ימי מדגם "עטלף", המכונה טייסת "מגיני המערב". הטייסת מסייעת לחיל הים, ופועלת בשיתוף פעולה עם שייטת ספינות הטילים. בתפקידו האחרון שירת כסגן מפקד בסיס רמת דוד, בעמק יזרעאל, בסיס האם של הטייסת.

ארז היה טייס מקצועי ומיומן, ומפקד מסור ונערץ. כתב עליו תת-אלוף ב', שליווה אותו לאורך השנים כמדריך וכמפקד: "הגאווה הגדולה ביותר הייתה לראות אותו בתאי השליטה מפקד ומוביל מבצעי הטסה של עשרות מסוקים ומטוסים, מלאים במאות חיילים, והכול במקצועיות ובשלווה, משולבות באסרטיביות שכמוה לא ראיתי לפני כן. עומד, מעיר, נוזף ומרים את קולו כשנדרש לטובת קידום וביצוע המשימה. אני זוכר כמה הופתעתי והתמלאתי הערכה לגבר הצעיר שהפכת להיות".

סגן-אלוף ס', מפקד טייסת 193, תיאר את האופן שבו שילב ארז בין היותו טייס, מפקד ואיש משפחה: "זכיתי להכיר אותך מהרבה מאוד זוויות. בטייסת – טייס ותיק, מנוסה, חד וטבעי. תמיד התפלאתי כמה קל הכול היה נראה כשאתה היית על ההגאים. היית נכון לכל משימה. הלוחם שכל אחד רוצה לצידו בטייסת; בקבוצת הפיקוד הכנפית – היית מקצוען וערכי, יסודי, יורד לעומק פרטי הפרטים. לא מעגל שום פינה, ועושה את הכול מתוך תחושת מחויבות ושליחות עמוקה; ובשיכון – איש משפחה למופת. בעל ואב מסור ונוכח, וכמובן גם יו"ר הגנים בבסיס. כמה חשובים היו עבורך הילדים, הצוות והחינוך. היית דמות חינוכית משמעותית לכל הסובבים אותך. שחייני, למדתי ממך המון. כטייס, כמפקד וכאדם. אבל יותר מכול, למדתי ממך על האיזון הנכון שבין שלושתם".

ארז טיפח בהנאה תחומי עניין ותחביבים יחד עם חברים וידידים ממעגלי היכרות מגוונים. התעניין בכלי רכב, עסק בגלישת סקי, ורכב על אופניים בקבוצת רכיבה בעמק יזרעאל, עם המשפחה וגם לבד. לצד דנה ושלושת הילדים השתתף בחוגי "בית הספר הישראלי לקרקס" בכפר יהושע, המיועדים להורים וילדים יחדיו. בהמשך הצטרף לחוג קרקס למבוגרים, שבו התמיד ונהנה מאוד. כמו כן השתתף בטיולי ג'יפים, אופנועים וטרקטורונים עם חבריו מקורס טיס.

ארז התחנך בסביבה בה השפה העברית והמילה הכתובה משמעותיים, ומלווים את כל תחומי החיים. "החיידק" דבק בו ועם השנים אף התרחב, ועל כך מעידים חבריו, ובמיוחד אלו הקרובים אותם אתגר, או בלשונו "הטריד מילית" בחידות וכללים.

סגן-אלוף ארז שחייני נפל בפעילות מבצעית ביום ב' בשבט תשפ"ב (3.1.2022). בן שלושים ושמונה וחצי בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין במשגב. הותיר אחריו רעיה, שלושה ילדים, הורים, אח ואחות.

ספדה לו דנה, רעייתו: "עומדת פה לצידך או מעליך ואומרת משפטים שרק אתה מבין. כי זה סיפור גדול, אבל זה בעיקר גם הסיפור הקטן שלך ושלי ושל עשרים שנה ביחד, אהוב. כי זה גם עוד רגע של שנינו, עוד שנייה אחת קטנה. אתה יודע אפילו טוב ממני את תחושותיי ברגע הזה, כי 'להבין בלי שאצטרך להסביר' זה עכשיו. תודה, אהוב, על תמר, עומרי ואלון. מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי. אוהבת עד השמיים וחזרה, עד אינסוף".

ספדו בני משפחתו: "ארז, ילד פלא עם כנפיים, שחוק בעיניים וצליל מנדולינה בלב. בקיא ומשתעשע במילה הכתובה, נהנה ומעשיר ביצירתיות כל עשייה ומשימה. איש של טוּב, של ערכים ושל אנשים, העולם והיומיום לו מגרש משחקים. בן זוג אוהב ומחבק, בן, אח ואבא מיוחד ומדהים. אוהבים, זוכרים, עצובים, וכל כך מתגעגעים".

ספד חברו אסף: "שחייני יקר, סביר להניח שבזמנים נורמליים אתה זה שהיית מקריא נאומים, כי מי מתאים יותר ממך, עם הכתיבה השנונה שלך והעברית הרהוטה; ושאם הייתי נאלץ לכתוב נאום, הייתי שולח לך אותו ושואל לדעתך. אבל באף חלום רע לא הייתי מאמין שנעמוד ביום הזיכרון ונדבר עליך. מ-3 בינואר 2022 אין יום שעובר בלי שאתה מוזכר בדרך זו או אחרת. מודה לך על שלושים שנות חברות, תמיכה, הדרכה, אוזן קשבת ואהבה ללא תנאים. אתה יחיד ומיוחד וחסר לנו מאוד. אוהב אותך"

ספד חברו בעז: "ארז היקר, מודה לך על כל רגעי החסד הקטנים והגדולים לאורך דרכנו המשותפת. אוהב אותך מאוד, מתגעגע וחושב עליך בכל יום החיוך שלך והצחוק המתגלגל מלווים אותי ומזכירים לי איזה אדם מיוחד, טוב ומפיץ אור היית. יהי זכרך ברוך".

חברו לטייסת 123 כתב לו מילות געגוע: "בין שמיים למים, עם ברק בעיניים / נער מהצפון וההר, שבליבו ציפור מדבר. / ארז ירוק עד, נחקק בלב כל אחד. / היית נטוע בעוצמה, וכעת שבת אל האדמה / אדם וחבר נדיר, תודה שזכינו להכיר".

ספד יניב, חניכו: "שחייני המפקד, אתה חסר לי מאוד. החיוך, הצחוק, החוכמה והשנינות. כבר עברו ארבעה חודשים, חודשים שבהם אני מנסה להבין איך ברגע אחד אתה לא איתנו. חושב אולי אתעורר מחלום רע ואצחק על התסריט הגרוע. מילות השיר 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא' כל כך מאפיינות אותך. אתה דמות שתלווה אותי בכל חיי. בחרת בי, נתת לי כלים להצליח, חנכת ולימדת אותי בדרכך המיוחדת. מתגעגע ואוהב מאוד".