בן בכור לאסתר ועוזיאל, נולד ביום י"ח באלול תשמ"ג (27.8.1983) בקריית שמונה. אמו הרתה בדיוק לאחר פטירת סבו אהרון, אבי אביו. המשפחה התגוררה אצל סבתא רחל, ולידתו של ארז הביאה עימה אור חדש לבית הסבתא לאחר מות הסב. ההורים ובני המשפחה כולה פינקו אותו.

ארז היה ילד חברותי ושמח. כשמלאו לו שלוש שנים עזבה המשפחה את בית הסבתא ועברה לדירה משלה. תקופה קצרה לאחר-מכן נולדה אחותו ימית. ארז כבר לא היה לבד, יחד שיחקו וגם רבו.

ארז היה ילד עצמאי, ירד לבדו לשחק עם ילדי השכונה והכיר חברים רבים.

הוא למד בבית-הספר היסודי "תל חי", שם התגלה כתלמיד חכם, מצטיין ומשקיע. המורות התגאו בו וציינו תמיד את היותו ילד טוב ושקט ואת הצטיינותו.

במלאות לו אחת-עשרה שנים, עברה המשפחה לקריית גת. המעבר היה קשה מאוד עבור ארז, בעיקר משום שנאלץ להיפרד מחברי ילדותו, אך עד מהרה מצא את מקומו, הכיר בשכונה חבורות של ילדים ואהב מאוד להסתובב איתן. תמיד רצה להיות המנהיג של אחת החבורות.

בקריית גת המשיך ארז את מסלול לימודיו בכיתה ו' בבית-הספר ע"ש דוד אלעזר. בחטיבת-הביניים למד בבית הספר "תיכון חדש" והיה בין התלמידים הראשונים של בית-הספר. ארז אהב לרכוב על אופניים, לבלות ולשחק בחוץ. בבית היה ילד שובב אך מחוצה לו וליד אנשים היה ביישן ושקט.

בשנת 1996 נולד אחיו וארז בחר לו את שמו, אוריין.

שנה לאחר-מכן החל ארז את לימודיו התיכוניים בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר בבאר שבע, בית-ספר צבאי בעל משמעת נוקשה, ולמרות זאת הסתדר בו טוב יותר מאשר בקרית גת. ארז הכיר שם חברים רבים ממקומות שונים בארץ, ביניהם את אבי זוהר, שהיה לחברו הטוב. יחד עם חברים נוספים אהב לבלות במועדון הפורום בבאר שבע.

ארז, הילד הנמוך והשמנמן, החל להתעמל והפך לנער נאה, גבה קומה ורזה, שהקפיד להתלבש על פי צו האופנה. כבר בגיל צעיר ביקש להיות עצמאי והחל לעבוד במכירות כדי לממן את צרכיו מכספו הוא מבלי להכביד על הוריו.

בשנת 2000 נולדה אחותו הצעירה, לירז, והפעם בחרה את השם אחותו ימית. ימית וארז היו נרגשים מאוד משום שלא ציפו ללידתה של לירז.

ארז אהב מאוד את אחיו הצעירים והרבה לשחק עימם. הוא היה בעל חוש הומור, צחוק בלתי נשכח ושופע שמחת חיים. ארז אהב מאוד להאזין למוזיקה, היה קשור מאוד לחבריו ואהב לסייע ולעזור לאחרים.

באפריל 2002 התגייס ארז לצה"ל והוצב לשרת בחיל-האוויר ביחידת טילי נ"מ. ארז שירת כמאבטח מתקנים וביצע את תפקידו בצורה מקצועית. הוא היה אהוד על מפקדיו וחבריו ליחידה, שראו בו "בחור כארז", כדבריהם, והוא אהב לעזור ולסייע לכל מי שנזקק.

ארז אמור היה להתקדם לתפקיד אחראי משמרת אבטחה, אך לא זכה לכך.

רב"ט ארז שריקר נפל בעת מילוי תפקידו, ביום י"ב באדר ב' תשס"ג (16.3.2003) והוא בן תשע-עשרה. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקריית גת. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. לאחר נפילתו נולד אחיו ליאור.

אחותו ימית ערכה והוציאה לאור ספר לזיכרו. שני שירים לזיכרו הולחנו - האחד יצא על גבי תקליטור בביצוע אדם והאחר בביצוע חברו של ארז.

לאחר נפילתו מצאו הוריו שיר של שלומי שבת, שארז אהב וכתב במחברתו: "אוהב אותך כשאת איתי/ חבקי אותי, קראי בשמי/ את היפה שלי.// רוצה אני בך עד כאב/ אוהב אותך, אצעק את שמך/ אמות למענך.// לילה טוב מתוקה שלי/ ממך נפרד כל לילה בנשיקה/ אפגוש אותך בחלומות שלי.// אין לי בית מול הים/ ולא כסף מפה לשם/ יש לי לב, לב רחב שלעד אני אוהב."

אביו כותב: "ארז הוא בני בכורי. הוא נולד בתקופה הכי קשה בחיי, כאשר אבי נפטר ושירתתי כלוחם בדרום לבנון. זכיתי להיות בלידה שלו והוא התחשב בי, נולד הכי מהר מכל הילדים. כשנולד גרנו אצל אמא שלי בקרית שמונה. ארז הוא הבן והנכד הבכור משני צידי המשפחה וכבן הבכור תמיד היה מפונק. הענקנו לו כל מה שיכולנו... כל מה שציפיתי ממנו התגשם, נתן כבוד לאחרים, היה מקובל בחבורה שלו, גבר גבוה, נאה, תמיד מסודר, תמיד לבוש יפה, אפילו למכולת היה מתלבש כמו שצריך. ילד מחושב, ידע מה לשדר כלפי חוץ. תמיד דאג לאחרים, למשפחה ולחברים שלו. אמא שלו היתה הכל בשבילו, הוא סיפר לה הכל, הרגיש חופשי איתה, אהב אותה ודאג שאף אחד לא יפגע בה. גם הקשר עם ימית היה קרוב ומיוחד, סיפרו אחד לשני דברים שהוא לא סיפר לאף אחד ודאג שאף אחד לא יפגע בה, תמיד אהב אותה ודאג לה. גם אוריין ולירז היו בשבילו הכל. בכל חופשה מהצבא שיחק והשתולל איתם. ארז תמיד נתן לי כבוד, לא ענה לי, תמיד הבין אותי ולא ביקש מה שלא יכולתי לתת לו. כשבא הביתה מהצבא אמא שלו תמיד היתה מכינה לו את האוכל שאהב ואני גיהצתי לו את המדים וציחצחתי את נעליו. כשהיה מגיע, תמיד הקפיד להיות איתנו בקידוש של יום שישי ובארוחת-הצהריים למחרת. כשהיה בבית תמיד השתדל לעבוד, כדי להרוויח ולהיות עצמאי ולא לבקש מאיתנו כסף. ארז התחיל ללמוד נהיגה, אחד מחלומותיו ואפילו תיכננתי להפתיע אותו עם מכונית. תמיד חלם לפתוח עסק עצמאי וכבר תיכנן לשתף אותי בכך. בשבוע החופש האחרון שלו לפני שחזר לבסיס בילינו יחד, ערכנו קניות ודיברנו על עתידו בצבא, מה יהיה לאחר השחרור ועל מה שעובר עלינו. הייתי גאה בו! אתה אומנם לא איתנו אבל אתה כל החיים איתנו ובליבנו, אוהב אותך ומתגעגע, אבא."

מתוך דברים שכתבה לו אמו: "ארז בני היקר, מלאך שלי, אני אוהבת אותך כל כך! למה לקחו אותך ממני? למה לקחו אותך והשאירו אותי לבד בלעדיך? אני מתגעגעת אליך, בני, כל כך קשה בלעדיך. אין לי למי לספר על כאבי האכזרי. אתה תמיד היית מקשיב, מייעץ ומעודד בתקופות הקשות. תמיד דאגת לאחים שלך. היית ילד טוב וילד חכם וילד מתחשב. חסרים לנו בבית צחוקך, צעקותיך, המוזיקה שלך ומשחקיך. היתה לנו חוויה מאוד יפה עם כל המשפחה וחבריך. לא היה מגיע לך! החיים היו עוד לפניך. רצית לבלות, רצית לטוס לגרמניה, רצית לסיים את הצבא. היו לך חיים כל כך יפים. בני היקר, היית ילד מקסים, אתה מאוד חסר לי. מה אעשה בלעדיך? איך אוכל לחיות בלעדיך?"

ימית נפרדת מאחיה האהוב בשיר, "געגוע לאחי": "הדמעות בעיניי לא מפסיקות,/ את תמונותיך שפתי מנשקות./ כל הזמן הגעגועים מחמירים,/ למה אנו צריכים לשלם את המחירים.// החיים בלעדיך קשים,/ בלעדיך כאב אנו חשים./ בליבנו יש עדיין זיכרונות,/ בלילות יש את החלומות.// פזמון: אחי אוהבת רק אותך./ ורוצה להיות איתך./ ארז מתגעגעת רק אליך/ וחושבת רק עליך./ תפילתי שאחי ארז ישוב./ אחי לי מאוד חשוב./ רוצה לחבק את גופך,/ רוצה לשמוע את קולך.// חיוך כמו של מלאכים./ לך כולם רק מחכים./ ומתגעגעים כולם אליך./ וכולם מדברים רק עליך.// לא מבינה מה קרה?/ לא יודעת מי ירה?/ חייך מהר לקחו./ כולם איתך רק חייכו." השיר שכתבה ימית הולחן ובוצע על ידה, ויצא על גבי תקליטור.

אוריין, אחיו של ארז, כותב: "ארז, אני אוהב אותך, אני זוכר איך ששיחקתי איתך. ואיך ששמת ג'ל וסידרת לי את שערי, אני זוכר שישבנו יחד על הספה וראינו טלוויזיה, שמענו ביחד מוזיקה והיינו רוקדים בחדר. תמיד עזרת לי בלימודים. היינו גם ישנים ביחד, היית מחבק אותי. לפעמים היית לוקח אותי לחברים שלך... תמיד כשהייתי יוצא איתך היית קונה לי משחקים... אני מתגעגע אליך מאוד אחי היקר ורוצה לראותך. אני אוהב אותך."

לירז, אחותו הצעירה, נפרדת ממנו: "אחי היקר ארז, אני אוהבת אותך. היית אח למופת, אהבת לשחק איתי. תמיד כשהיו אצלך חברים בחדר הייתי יושבת איתכם. היית מנדנד אותי על רגליך. היית תמיד קורא לי בשם חיבה "דובה שלי," ואומר שאני ילדה יפה מאוד. אהבתי לשמוע מוזיקה בחדר שלך, אנו האחים תמיד היינו רוקדים ביחד. כאשר הייתי חוזרת מהגן הייתי ישר באה לישון בחדרך. היה כיף גדול להיות איתך אחי היקר. אני מתגעגעת אליך אחי, אני ילדה קטנה ועדיין חושבת עליך. אני עדיין חושבת שאתה בבסיס ואני כועסת עליך שאתה לא חוזר הביתה. אני אוהבת אותך."

דבורה, דודתו של ארז, כתבה את השיר "אני זוכרת/מסע החיים": "אני זוכרת את אימא שלך בהריון./ אני זוכרת את אבא שלך לוקח את אימא ללדת./ אני זוכרת איך ההורים שלך הביאו אותך הביתה./ אני זוכרת את השמחה שהבאת לבית סבתא./ אני זוכרת איזה תינוק חייכן וכובש היית./ אני זוכרת את כולם, הדודים והדודות שבאו מרחוק לברית-המילה שלך./ אני זוכרת את האהבה בלי סוף שהרעיפו עלייך כולם./ אני זוכרת כמה היית חשוב בעיני סבתא./ אני זוכרת כשהלכת לגן ולבית-הספר./ אני זוכרת את בר-המצווה המפואר שעשה לך אבא./ אני זוכרת איך כל כך מהר וכבר הפכת לחייל./ אני זוכרת את ניחוח הבושם שלך./ אני זוכרת את החיוך הביישני שתמיד חייכת./ אני זוכרת איך אחותך בישרה לנו את הבשורה הרעה מכל, שאתה כבר לא תחזור./ איך נפל עלינו הרע ביותר שאיבדנו אותך, הילד שהביא המון אושר לכולם."

דודו שמשון כותב: "ארז היקר, אתה אחיין שהערצתי מאוד בגלל היותך חרוץ, פיקח ומתחשב. אני זוכר שתמיד נהגת להסתובב איתי ועם חברי. אני זוכר את הימים שבהם קנינו בגדים ביחד. היית כמו חבר טוב ולא רק אחיין, חבר שאפשר לסמוך עליו, לדבר ולצחוק איתו על הכל. ארז אתה חסר לי ולכל משפחתי, בחגים, בימי הולדת ובשמחות של המשפחה. אנו מרגישים אותך אבל אתה לא נמצא. אך תמיד תהיה בלבנו ובמחשבותינו. אתה אוצר יקר שנלקח מאיתנו ושום דבר לא יוכל להחזירך... מתגעגעים מאוד לצחוקך, לחיוך, לסיפורים ולבדיחות שלך. מתגעגעים לחברתך. מכתבי הוא לא מלות פרדה אלא התחלה של בדידות ארוכה."

דודו שחר חנגאוקר כותב: "ארז היה אחיין מקסים. היה ילד שכיף לשחק איתו ולפעמים כיף להפחיד אותו. היה כיף לשבת לדבר איתו, היה גם כיף לריב איתו. הוא היה אחלה אחיין."

בן דודתו זיו פחימה כותב: "את ארז אני זוכר בתור ילד מקסים, מתחשב ונבון. מאוד אהבתי אותו. כשהוא גר בקרית שמונה הוא אהב מאוד את כולם והיה בא אלינו כל הזמן... בבר-המצווה שלי הוא הדליק נר לכבוד חיילי צה"ל ששומרים עלינו."

בן דודתו ערן נגב כותב: "אתה היית כמו אחי, היית כמו חבר. כשהגעת לביתנו שיחקת איתי שעות. דיברת תמיד בעדינות ויכולתי לספר לך תמיד הכל. צחקתי על הסיפורים שסיפרת לי. ועכשיו אני מרגיש לבד."

בת דודתו, שמרית ססונקר, כותבת: "נולדנו בהפרש של חודשיים, אתה בקרית שמונה הצפונית ואני בבאר שבע הדרומית. עד לא מזמן היינו ילדים, ורוב הזיכרונות הם מהילדות. בילינו הרבה ביחד, כל המשפחה ביחד, והגיע זמן בר-המצווה שלך. ההתרגשות הייתה גדולה, ושלי במיוחד כי בחרת בי לרקוד את הסולו שלך. הגיע זמן התיכון, ודיברנו על ללכת ביחד לטכני חיל-האוויר, אבל לבסוף החלטתי שזה גברי עבורי, ואתה החלטת שעבורך זה מתאים. חלפה תקופה קצרה וארז, הילד החייכן, הביישן והשמנמן הפך לנער נאה. גדלנו ושמרנו על קשר בשבתות ובחגים, שבהם בילינו כולם ביחד בשינה בסלון, צופים בסרטים מפחידים ורק צוחקים."

קרובת משפחתו איילה כותבת: "פרח אתה היית לנו, פרחת לתפארת. כשהכרנו היית בחור חייכן, נשמה טהורה, פשוט מקסים. ידענו שהתחנכת בדרך ארץ, אמונה ומידה טובה."

חברו בני לוי כותב: "אתה תמיד תחקק בזיכרוני כאדם שאפשר לשאוב ממנו כוח כדי להמשיך הלאה בחיים. היית לי מודל לחיקוי כאדם טוב, חייכן, שאוהב לבלות, לצחוק ולשמוח".

שירן כותבת: " כשהכרתי אותך, ארז, הכרתי אדם נפלא, טוב ומקסים, שאת כולם, את החברים ואת כל האחרים, ידע תמיד להצחיק ולהדהים. אף פעם לא אשכח את צחוקך, גם כשהיית עצוב הייתי רואה אותך צוחק, ומיד הייתי מרגישה יותר טוב. הצחוק המקסים שלך, צחוק לוחש ושקט, שאף פעם לא שמעו אלא רק ראו."

חברו, שרון קריאף, כותב: "הדבר שאני הכי אהבתי אצלו, ולפעמים זה היה מעצבן אותי, היה הכנות שלו, בנאדם ישר מאוד וטוב לב."

אורטל ואייל סופר כותבים: "תמיד נזכור אותך ונחייך כי היית אדם נפלא עם הרבה יתרונות. ארז, אנחנו מקווים שטוב לך איפה שאתה נמצא, ושאתה משגיח על המשפחה המדהימה שלך".

רועי כהן כותב: "שמתי לב שלארז היתה חשובה ההופעה החיצונית, וכל פעם שראיתי אותו הוא נראה כאילו הוא הולך לאיזה אירוע. ארז לא היה רב עם אף אחד."

מיכאל אזולאי כותב: "ארז תמיד מצחיק. תמיד לצידך בכל צרה, כשעצוב וכשקשה. גם כשהוא לא מדבר, רק יושב לידך, הוא משדר שהכל יהיה בסדר. ארז הוא מלאך, נשמה טהורה, אח ורע."

דרור סויסה כותב: "ארז תמיד אהב את החבר'ה ואהב לחייך, וזה מה שמשך אותי להיות קרוב אליו. הוא היה בנאדם מלא שמחת חיים ואהב ליהנות, ובמיוחד אהב להיראות מסודר ונקי."

שני כותבת: "עם ארז היה אפשר לדבר על הכל, הוא תמיד הקשיב והראה נכונות לעזור. ארז בעיני הוא המודל לחבר המושלם, שמח, עם חיוך על הפנים, וצחוק, צחוק מיוחד שייחד אותו מכולם (צחוק שאף אחד אף פעם לא שמע). תמיד הקרין אהבה לכולם ונתן הרגשה של ביטחון ושיש על מי לסמוך. היום אני יודעת שניתנה לי זכות שלא רבים זוכים בה, להכיר אדם כל כך נפלא וחבר מאוד מיוחד."

אבי זוהר כותב: "הפסדתי חבר ואח, ואין תחליף בשבילי כי באמת הוא היה מיוחד במינו. אני אישית לא הכרתי בנאדם כזה. אני רק מקווה שטוב לו למעלה, ואני מתגעגע אליו."

שמעון בן שושן כותב: "ארז היה בשבילי החבר הכי טוב מכולם, את ארז הכי כיבדתי והכי אהבתי מכולם."

חברו אלירן בוזגלו כותב: "מנסה לא להאמין/ מנסה רק להבין/ איך נקטף ממני חבר יקר/ בן אדם בדמות מלאך/ אותך לעד לא נשכח/ אתה חרוט בתוך הלב/ אח יקר./ איך שעזבת הכל אפור/ עולמי חזר שחור/ אלוקים תחזיר הגלגל לאחור/ אוי ארז אותך נזכור/ שלח לנו רק עוד קרן אור/ את שמך לעד נזכור/ ומקווים שתחזור/ החברים עוד כואבים, לקולך מתגעגעים/ המשפחה כולה בוכה/ ובליבה יש עוד תקווה."

חברו אבי ואזנה כותב: "ארז, המתים באמת בוכים על מי שחי?! כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר, אז בעולם הזה עצוב לנו יותר, אז, עם חיוך של מלאכים תשמור על העולם ארז, כי אנחנו לא מצליחים."

ידידתו צביה כותבת: "איך אדם כל כך חייכן ומלא שמחת חיים, שתמיד אמר לנו להיות אדישים למי שאדיש אלינו, יכול להיקטף מהעולם סתם כך ביום בהיר, ובאותו היום ולא מתוך כוונה האשמתי את כל מי שעמד מולי במה שקרה, לא הבנתי איך ניתן להמשיך הלאה, הכיצד אפשרי שפתאום ביום בהיר אחד משפחה שלמה שאמורה לשמוח ולחגוג כמו שאר החוגגים בפורים, יושבת ומבכה את בנה. ואיך יכולים האחרים להמשיך לשמוח ולצהול ברחובות כאשר דבר כזה קורה לצידם."