בן רוזה ויעקב, נולד ביום ה' בטבת תרפ"ה (1.1.1925) בקובנה שבליטא. למד בבית-ספר עברי בעירו. מילדותו היה יהודי גא ורגיש לסבל עמו. כששמע את אביו קורא בספר על הטבח בחברון נתמלאו עיניו דמעות, אולם לא יכול להבין: "מדוע יהודי חברון לא התגוננו? מדוע הרשו לעשות בם ככל העולה ברצון הערבים?" בשנת 1935 עלה ארצה עם הוריו באונייה "אוסניה". אך ראה את הערבים מיד שאל אם אלה הם ערביי חברון. מנקודת-ראות זו ראה תמיד את הערבים ומאורעות חברון לא משו מזכרונו. אריה למד בבית-הספר העממי בקרית מוצקין. היה תלמיד מתמיד ושקדן, מקפיד על הסדר והנקיון. הצטיין במסירותו בבית-הספר, ועוד בכיתות ה'-ו' טרח ככל יכולתו לשפר את המוסד. בשנת תרצ"ט התנוססה על גג בית-הספר חנוכייה אשר אריה השתתף בהכנתה. הוא הצטרף לתנועת "הצופים" והיה למדריך, אשר התחבב על חבריו. משגדל היה ער מאוד לכל הנעשה בארץ, והתבונן בהערצה באנשים הפעילים למען המולדת. עם סיום לימודיו התגייס לשירות העם. היה נוטר בחיפה ובמפרץ במסגרת משטרת היישובים העבריים (בשנים 1938-1940). לאמו היה רגיל לומר: "עוד יבואו ימים טובים, צריך להכשיר את הקרקע לחיים הטובים... כעת צריך להיות בשירות המולדת".

כשסיים את שירותו בנוטרות התגייס לצבא הבריטי והיה במצרים. משנוסדה הבריגדה היהודית עבר לשרת בה ועשה באיטליה, בלגיה, הולנד וצרפת. מילא כל תפקיד ללא שמץ התפארות, ולביתו היה כותב: "אל תדאגו! אני מרגיש טוב ונראה טוב".

עם שחרורו קיבל על עצמו להוציא את הוריו ממצוקתם הכספית. בחריצותו רכש לו מכונית ועבד כנהג אצל הצבא הבריטי, ואחר-כך בחברת הנפט "של" בחיפה. עזר ודאג למשפחתו במסירות רבה.

כשפרצה מלחמת-העצמאות היה מספק דלק למטבחי-הפועלים ובתי-החרושת במפרץ ועשה עבודתו בנאמנות גם בהיות הדרך בחזקת סכנה. אולם אף כי עבודתו נחשבה לחיונית, חשב שמחובתו להתגייס גיוס מלא, יצא למחנה-קלט במשמר הים, שירת בחטיבת "כרמלי" ומיד נתמנה לסמל מחלקה. הוא השתתף בפיצוץ גשר בסביבות עכו. כעבור זמן קצר נשלח לקורס מ"כ וסיימו בהצטיינות רבה. בימי הקורס חיפה באופן מצוין על הוצאת פצוע משדה-הקרב. אריה היה מדריך במחנה-הקלט באלונים והשתתף בקרבות ליד רמת יוחנן, טירה, משמר הים, משמר העמק, יחיעם, בכיבוש חיפה וואדי רושמיה. לאחר כיבוש ואדי רושמיה אמר לאביו בשמחה: "עכשיו לא אדאג לך יותר, דרכך לעבודה שוחררה ותוכל לנסוע בשקט". הוא לחם בגליל והשתתף במבצע "ברוש", היה מפקד אמיץ שלא נרתע מפני שום משימה. ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948) השתתף בקרב לבלימת הסורים באזור משמר הירדן. בהפוגה שבין הקרבות ישב במשלט "ירדה" וקיבל פקודה לחפות על הוצאת פצוע. הוא כיוון את המקלע, ולשאלת מפקדו אם הוא מוכן, ענה: "מאה אחוז". באותו רגע פגע בראשו כדור צלף ערבי. מיד איבד את הכרתו ולמחרת, ביום י"א בתמוז תש"ח (19.7.1948), מת.

הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בראש פינה.